עמודו!

פואטיקת ההסעדה של הצווארון הלבן החדש

כשעבדתי במעריב קינאתי מאוד באנשי מתחמי ההייטק על שפע הבחירות הקולינריות העומדות לרשותם. לנו היה בעיקר סנדביצ'ים מאוליב, חומוס מאבו-אדהם, שווארמה מדבוש (או ממפגש הסטייק), סלטים מארומה ופלאפל ארבעה טעמים לאמיצים. לפעמים היינו מזמינים ג'ירף מהסניף מאבן-גבירול, והמתוחכמים נהגו לפנק את עצמם בקופי-בר.

כשהגעתי לרמת החי"ל, גיליתי שרב הנסתר על הגלוי. אכן, שפע של מסעדות, חתוליות, בתי קפה ומזללות, אבל רובן ככולן לא רלוונטיות בשום צורה. אני לא באמת אקח המבורגרים למשרד, סטייקים זו גם לא אופציה, 40 ומשהו שקל על פסטה זו הגזמה פראית (ע"ע פסטה מיאה שהסניף שלהם באמת החי"ל גם ככה מחורבן) וסושי אף פעם לא היה בשבילי תחליף נאות לארוחת צהרים. בקיצור, לאט לאט גיליתי שהאופציות הרלוונטיות עבורי מעטות יותר, ואילו השממה של קרליבך לפתע נראתה בעיני כמתחם אוכל שופע כל טוב.

ולאט לאט, גם האופציות האלה נעלמות, מה שגורם לי לתהות רבות על הדינמיקה של מתחמי עבודה והאופנות החולפות. דומה כי רוב אנשי ההייטק, התקשורת והפיננסים (כי זה מה שיש כאן) מעדיפים אוכל מבושל זול, אך לא מה שמוגדר כאן כ"בישול ביתי" (תכלס, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה – אמא שלי מעולם לא הכינה קובה, מפרום או מיטבולז). דהיינו – המבורגרים, חצילים בטחינה, חזה עוף, סטייקים זולים, פירה בחמאה. מסעדות פועלים של הצווארון הלבן.

וכך, המוני גברים מקריחים בחולצות מכופתרות ונשים בחולצות לייקרה (שליש מהן בהריון (*)) גודשים את הלהיטים החדשים: הברזל 34, בר גוריון, ליב (לחובבי אוכל הבריאות, עאלק. הם דוחפים די הרבה שמן לאוכל שלהם), קובה-בר (שזה כאילו ביתי אבל לא) ואפילו מוזס או בלאק. מקומות ההסעדה של הדור הישן, אלו שסיפקו דברים בלחם/פיתה/באגט, סלטים או חמגשיות עם קוסקוס, הולכים ונעלמים אט אט.

לפני זמן מה נסגרה השווארמיה היחידה באזור. הקורבן הבא היה מסעדת הפועלים בבניין שלנו, שניסתה לצוף מעל המים זמן רב, ובסוף נשברה והחליפה שם ובעלים. הבייגליה הסמוכה מנסה להשתדרג ולהציע גם קישים ודגים. איש הסנדביצ'ים שהסתובב בבניין והציע את מרכולתו פנה לעסוק בדברים אחרים. רולדין (ויתר המאפיות) מתקיימות בעיקר על ידי סיפוק כיבודים לישיבות ואירועים במשרד. אולם הקש ששבר את גב הגמל היה חיסולו הפתאומי של בר הסלטים, שביום ראשון האחרון התגלה כנעול, חתום ונטוש, למגינת קיבתי המקרקרת.

לא מזמן עברתי בקרליבך (קורה לי מדי פעם). אדהם, דבוש ואוליב עדיין שם. גם הפלאפל וארומה. אפילו המסעדה היוונית החשודה, אולימפוס, שקיימת עוד מימי בית הספר היסודי שלי. קרליבך גם הוא אזור של עסקים, אבל בניגוד לרמת החי"ל הזוהרת, בקרליבך יש את העובדים של הדור הישן: סוכני ביטוח אפורים, אנשי יבוא/יצוא מזדקנים, בתי השקעות עתיקים ומסדרונות מפותלים עם ריח לינוליאום עבש. ועיתונים שמוספדים כל פעם מחדש, לעומת העיתונות הכלכלית הנוצצת והאופנתית שמשלמת לי את משכורתי בימים אלה.

======

(*) פרזנט קומפני אקסקלודד. כן, כן. כבר הרבה זמן אני זוממת פוסט יציאה מהארון, אבל זה פשוט לא קורה. איכשהו, לבוא לאינטרנטים ולהכריז "אני בהריון" נראה לי ממש מביך. וכך, הזמן חלף והבלוג אט אט ננטש, כי נמנעתי לכתוב בו את מה שמעסיק אותי לא מעט בימים אלה (וסליחה על השטחיות). שלא לדבר על ההסברים האמיתיים לנטישתי את האתגר השבועי/ציור ביום אפריל (נסו לצייר תוך כדי בחילות ועייפות בלתי נסבלת). בסופו של דבר הבנתי שאם אני אמשיך בדרך הזאת, יקרו שני דברים: 1) אף אחד לא יקרא את "עמודו" יותר, אפסיק להיות בלוגרית רבת חשיבות ולעולם לא אזכה לקבל פרקים של טרו-בלאד לפני כולם + 500 שקל 2) אני בסוף אגלה שהפכתי להיות כמו זוג אחד שאני מכירה, שסיפר על ההריון רק אחרי הלידה (מאוד אחרי הלידה). מצד שני, כאמור, לדווח על זה בפוסט זה קצת מביך. אז החלטתי להתחמק באלגנטיות ולשלב את ההכרזה הבומבסטית והדרמטית (שתשנה את חייכם לנצח נצחים! טוב, אולי רק של הקורא הנאמן ש.א) בהערה בפוסט מן השורה. ועכשיו, אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, אפשר להמשיך הלאה. לפוסט על טחורים. או שלא.

תגיות: feed me, קפיטליזם, תקשורת, תינוקית

הכל אישי

היום, בעודי ממהרת לעבודה, נתקלתי בפלאייר שנח על מפתן דלתי. למעשה, המילה "פלאייר" לא מתארת במדויק את מפלצת הכרומו שהשתלשלה על הידית. "בואו לקנות דירות בפרויקטים של גינדי", זעק הפלאייר והציג תמונות הדמייה של מיני מגדלים "במיקום הכי טוב בתל אביב".

בתור עובדת בעיתון כלכלי, אני מכירה היטב את גינדי ושלל הפרויקטים שלהם (תמיד אלו פרויקטים ולא סתם בניינים). אני יודעת להסביר את ההבדל בין גינדי השקעות וגינדי החזקות (בני דודים), ועם קצת מאמץ אוכל לשטוח את מעללי הגינדים אי שם בשנות ה80 (ברחו לחו"ל, אחד מהם התאבד).

אבל לא רק בשושלת גינדי יצא לי להיתקל בעבודה: אני מכירה את גליה מאור, רועי ורמוס, שי אגסי, שלמה אליהו, יצחק תשובה ועוד עשרות שמות של מה שבדרך כלל מכנים "בכירי המשק". ההיכרות, כמובן, לא אישית – אני בסך הכל אמונה על הרכבת הפרופיל התקשורתי שלהם על ידי איסוף תמונות, שכתוב מילים, התאמת כותרות, ליקוט נתונים וכיוצא בזה.

אבל האם המידע הרב שיש לי על ציון קינן (מנכ"ל בנק הפועלים, נעים מאוד) עוזר לי להבין מה הולך בחשבון שלי שנמצא באותו הבנק עצמו? האם זה משנה מי עומד מאחורי החברות שמרוויחות הון על גבם של מובטלי ויסקונסין? ואם רועי ורמוס (מנכ"ל פסגות, בית ההשקעות הגדול במדינה) נחקר באזהרה, מה הקשר של כל זה לקרן הפנסיה שלי (אם בכלל)?

בפרסונליזציה של דיווחי התקשורת חזיתי עוד בעבודי בדסק החדשות, שם מעשי פשע בעולם התחתון הפכו לסיפורים מצמררים ומעוררי חמלה של משפחות פשע, כולל אילנות יוחסין וניתוח אישיות. אבל בעיתונות הכלכלית המצב חמור בהרבה, ומרבית הדיווחים מתמצים ב"X קנה את Y בZ שקלים". אין טעות גדולה מזו, לדעתי. כלכלה, בסופו של דבר, היא מדעי החברה. אי אפשר לעשות כלכלה בלי חברה. זה לא עובד.

יש חשיבות בהצגת האנשים שעסוקים בלנהל את הכסף שלנו. אין ספק בכך. אבל המוקד לא צריך להיות בהם. רועי ורמוס, גם אם הוא המנכ"ל הכי מוכשר ומסוקס בעולם, הוא בסך הכל רק שם. המערכת, ויחסי הגומלין בין המרכיבים אותה, חשובים בהרבה. למשל: למה דווקא ב-21 במרץ 2010 מצאתי על מפתן דלתי פלאייר המעודד אותי לרכוש פנטאהוזים שידי אינה משגת לקנות אפילו את חדר השירותים שלהם (ועוד שירותי האורחים, השם ישמור).

תגיות: קפיטליזם, תקשורת, לחם עבודה

בדרך למעלה

הייתי בטוחה שברגע האמת אני אצא בפוסט חגיגי. זה לא קרה. למעשה, שמרתי על שתיקה די רצינית בנושא. אפילו לאמא שלי, המעריצה מספר אחד (טוב, היא משוחדת), לא אמרתי דבר. אולי זה הפחד מלעשות לעצמי ג'ינקס, אולי כי היו לי דברים דחופים יותר לעשות, אולי כי אני סתם גרועה בלעשות לעצמי PR. אבל אחרי שני גיליונות ברצף אפשר סוף סוף להכריז:

יאאא!! יש לי קריקטורה שבועית ב"כלכליסט"!!

(זו הקריקטורה של שבוע שעבר. התפרסמה אחת נוספת היום, אבל אני לא בעבודה כך שאין לי את הגיליון).

הא. עשיתי זאת.

תגיות: אמנות לעם, תקשורת

הכל 10

לא מזמן קיבלתי בפייסבוק הודעה מאחד הבוסים שלי לשעבר, שעובד כיום (דגש על כיום) בערוץ 10. הוא קרא לי להצטרף למאבק נגד סגירת הערוץ. התעלמתי, כי מה אכפת לי מערוץ 10 – חרא של ערוץ ובמילא אין לי טלוויזיה. היום ולווט חושפת בבלוג שלה כי המחאה מאורגנת להפליא ואפילו מגובה באיומים.

אני לא חושבת שזה המצב במקרה של הבוס לשעבר (נראה לי שהוא מסוג האנשים שהיו הולכים להפגין מרצונם החופשי). בכל מקרה, העובדה שכל מיני טייקונים, אוליגרכים ושאר אנשים בעלי ממון עושים שטויות עם הכסף שלהם, ואנחנו נקראים לדגל כדי לכסות את ישבנם הענוג, היא בלתי נסבלת, ולצערי הרב גם לא חדשה.

אלא מה? עכשיו יש משבר כלכלי (לו היה לי שקל עבור כל פעם שהשפרצתי את הביטוי הזה בחודשים האחרונים), ואנשים נורא נורא פוחדים מפיטורים. פיטורים מצטיירים כחרב יום הדין, כגזרה משמיים, כסמל מובהק לקפיטליזם המושחת המעיף את הכושי (לאחר שעשה את שלו, כמובן) ומשאיר על כס המלכות את העשיר והסיגרים שלו. "הכל, רק לא לפטר", זו הסיסמה. להעסיק בתת תנאים? כן. להתעלל בדרישות מוגזמות? למה לא. לפטר? חס ושלום.

וזה הקו המנחה של ערוץ 10. "אם הערוץ ייסגר אנשים יפוטרו", הם זועקים. נכון, זה יהיה לא נעים לעובדי הערוץ. אבל למה בעצם מצב בו הם נשארים בעבודה המחורבנת שלהם בעוד יד נשלחת לכיסם כדי לכסות את הפסדי הערוץ (הרי ערוץ 10 דורש את עזרת המדינה), הוא עדיף על חיפוש עבודה?

סתם, לידע כללי: אנשים פוטרו מאז ומעולם. נכון, אני לא בעד פיטורים. מצד שני, אני תוהה אם הפחד מפני פיטורים (בתוספת שטיפת מוח סולידרית של "אתם חייבים לעזור לנו") הוא לא בעצם טקטיקה טייקונית מנוולת במיוחד להשאיר את המצב המעוות על כנו, ולגרום לאנשים לחשוב שבלי כל החברות המנוהלות-רע שלהם – העולם יתפרק.

תגיות: קפיטליזם, תקשורת, לחם עבודה

שור ברור איזה פיגור

"את רואה דני הוליווד?"

כך שאל אותי ידיד שלי, אי שם לפני כשבועיים. השאלה, אני מודה, היתה מוזרה במקצת, לאור העובדה שמרבית מכרי יודעים שאינני חובבת גדולה של טלוויזיה בכלל וטלוויזיה ישראלית בפרט.

"את חייבת לראות דני הוליווד! הם חוזרים לאייטיז!".

מילת הקסם נאמרה. לבושתי הרבה, ואת זה מכרי גם יודעים, אני חובבת גדולה של העשור הדלוח ההוא, על מוסיקת מכונות התופים, צבעי המאכל, מחשבי הXT עם המסך הירוק והבגדים הבלתי אפשריים. שלא לדבר על חיבתי הגדולה למסעות בזמן באשר הם. לא לחינם, הסרט החביב עליי משלב את השניים: "בחזרה לעתיד".

למזלי הטוב, אנחנו לא חיים באייטיז, ואת הסדרות של היום קל למצוא אונליין, ואפילו באופן חוקי למדי. yes (ובזאת אני נשבעת ששמם מוזכר למטרות סיפוריות בלבד והם לא שילמו לי אגורה על שרבוב שמם לפוסט) טרחו לעלות את כל הפרקים של "דני הוליווד" לאתר שלהם, ובאיכות סבירה למדי. מכיוון שבימים האחרונים רותקתי לבית בשל מחלה, ומצבי הקוגניטיבי באמת לא היה מי יודע מה, ראיתי 20 (!!!) פרקים של התועבה הזאת, והייתי ממשיכה לו yes לא היו דורשים תשלום עבור הפרקים החדשים יותר.

העלילה, נכון לפרקים שראיתי: דני הוליווד (רן דנקר במבט מצועף וזיפי זקן) הוא כוכב סיקסטיז שנעלם במסתוריות, רק כי הוא מצא את עצמו בשנת 2009. יש לו כל מיני חברים, חלקם מהסיקסטיז, חלקם לא. הם יושבים בדירה תל אביבית מעוצבת ועסוקים בניים-דרופינג יומם ולילה, כי מטא-דאחקות זה השחור החדש. באיזשהו שלב מגלה דני כי בנו מושיקו היה כוכב אייטיז (מושיקו והחתולות!) שמת במסתוריות ב-1986, ודני (על החבורה) מחליטים לחזור, אבוי, לעשור האפל ההוא. שם הם נתקלים באנשי אייטיז שמדברים בסלנג מסתורי, שותים "זיפ", וכמובן – נתקפים בשלל מזימות והתאהבויות. נו, טלנובלה.

עכשיו, אני מודה שזה זבל. זה זבל טהור מהסוג ששכבת האוזון לא יכולה לסבול. העלילה רדודה אף יותר מההומור של החתול שלי, המשחק גרוע אף יותר מהצגת סוף כיתה א' שלי (אם כבר מדברים על 1986) ורגעי המתח מפתיעים כמו ביבי נתניהו. אבל בניגוד לזבל טלוויזיוני אחר, יוצרי "דני הוליווד" מתהדרים במין הילה מרוצה מעצמה, סוג של "הפוך על הפוך" בלתי נסבל שמשמעו: "כן, אנחנו יודעים שאנחנו יוצרים זבל מפגר, אבל אנחנו מאוד מתוחכמים, ואתם לא, ולכן אתם תראו כמה נהנינו לייצר בשבילכם את הזבל הזה כי אנחנו בטלוויזיה ואתם לא".

ונתחיל בעובדות: הסדרה עמוסה באנכרוניזם משווע, מהסוג שאפילו לא דורש מומחית אייטיז אובססיבית כמוני כדי לפתור אותו. מספיק גיגול אחד פשוט ונמרץ כדי לאתר את הפאשלות.

- מחלקת האפטר-אפקטס בטח היתה מאוד מרוצה מעצמה ששתלה את לוגו הטלוויזיה הישראלית בפינה הימנית העליונה של שידורי הטלוויזיה של אז. נחמד מאוד, אבל הטלוויזיה הישראלית לא השתמשה אז בלוגואים כגון אלו. ואם כבר הוכחתם שיש לכם אפטר אפקטס, לא יכולתם להעיף את בניין האופרה מהסקיי-ליין של תל אביב? שלא לדבר על כל היונדאי אקסנט והמאזדה 3 שחולפות-עוברות להן בנונשלנטיות כשהדמויות משרכות את דרכן מהמק'דיוויד לקולוסיאום.

- אבנר, הקלידן של להקת החתולות, מפנטז יומם וליל על סמנתה פוקס ואף מזמזם את להיטה Touch me. השיר אכן נכתב ב1986, אך הפך ללהיט רק ב1987. בכלל, יחסית לסדרה שקוראת לעצמה "דרמה מוסיקלית", רבות השגיאות המוסיקליות בפרקיה. "דרך המלך" יצא ב1989. אדם אמנם פיזז בקדם אירויזיונים דלוחים עוד מתחילת האייטיז, אבל הפך לאליל נוער רק ב1987 בערך. Lovesong של הקיור גם לא ממש רלוונטי. How Soon is Now דווקא רלוונטי, אבל במסיבה בקולוסיאום? מה זה כאן, בריט-פוז? "לא עובדת בשביל אף אחד", שיר שחורשים עליו בסדרה, אכן מאוד אייטיז, אבל מ-1987.
אך הטעויות לא נעצרות בתאריכי הקלטה של שירים: באחד הפרקים האחרונים שראיתי, מנסות שתיים מהדמויות לכבוש את ליבה של אמרגנית כלשהי באמצעות שירים מהסיקסטיז. האמרגנית משליכה אותם מכל המדרגות בטענה שהם "לא אין". לו סצנה כגון זו אכן היתה מתרחשת באייטיז, סביר להניח שששתי הדמויות היו מוחתמות בו במקום. באייטיז היה רטרו סיקסטיז קשה, ואנשים חידשו אולדיז מכל הבא ליד (Venus, You're always on my mind, Locomotion וכו'). אגב, מסיבות באייטיז לא נראו כמו רצועה של גלגלצ מעבירה לשנות ה80. אם כבר, הלהיט הכי פופולארי היה דווקא Let's Twist Again. לכו תבינו רטרו.
(ואם כבר מדברים על מוסיקה, כל מבט עורג של דמות אקראית לעבר גיטרה ממלא אותי בחיל ורעדה. מבט אל גיטרה נוסח דני הוליווד = בקרוב יהיה כאן שיר. ובעיבוד גלגלצי. של יוני בלוך. הצילו.)

- באחד הפרקים יושבת החבורה לצפות בשיגור ה"צ'לנג'ר". אמנם הטלוויזיה הישראלית לא נודעה בטיימיניג המפותח שלה, אבל קשה לי להאמין שהם שידרו במרץ-אפריל התרסקות שהתרחשה בינואר.

- מותו המסתורי של מושיקו מדווח בכותרות ענק בעמוד הראשון של "מעריב", כשפרצופו מרוח בצבע מלא על פני כל הגיליון. "מעריב" החל לצאת בצבע רק בתחילת שנות ה90 (ואם כבר רציתם להיות ממש מגניבים, הייתם משחזרים את "חדשות". אבל "חדשות" לא מימנו אותכם בשביל הפרסומת העאלק-חסויה, נכון?)

- לצורך הסדרה, שוחזר באולפן סניף של "מק'דיוויד" האלמותית. יכולתי להתקטנן ולומר שמק'דיוויד מעולם לא תפס בתל אביב (התל אביבים העדיפו וונדיס / בורגראנץ' סניף אולסי פרי), יכולתי להציק ולהצביע על כך שעיצוב בנוסח דיינר הוא כל כך אבל כל כך סוף ניינטיז, אבל מצאתי פאשלה ששמה את כולן בכיס הקטן – מילקשייק?! במק'דיוויד?!! WTF?!?

יש אנכרוניזם נסלח, כמו שימוש היתר במשקה האלים "זיפ" (אפילו באייטיז הוא נחשב לזול וירוד), או התלבושות המוגזמות של כוכבי הסדרה (אפילו יחסית לאייטיז, believe it or not), או העדרן המוחלט של הסיגריות (אנחנו מדברים על האייטיז, כן?). אבל הדוגמאות ששטחתי למעלה הן כה מביכות, במיוחד לאור זמינותו של הגוגל (או הבינג, לבל נעליב את מיקרוסופט).
אבל זה בדיוק הקטע – לא אכפת להם. ילדים ובני נוער, קהל היעד הטבעי של הסדרה, לא מתעניינים בזוטות כמו מתי הוקלט Crying in the Rain (עוד גרסת כיסוי לשיר סיקסטיז, אגב). הסדרה נועדה להציג את רגליהן החטובות של אלילות הנוער הבאות (אגב, אנורקסיה לא היתה באופנה באייטיז) ואת פרצופיהם הנאים של המודלים הגבריים החדשים. האייטיז זה כאילו מגניב כזה, וזה גם רטרו, וגם לא ממש צריך להתאמץ כי כולנו היינו ילדים באייטיז, וחוץ מזה צריך להעריץ אותנו כי אנחנו נהנים מאוד ואנחנו בטלוויזיה ואתם לא.

רק לציין: כולי בעד זבל. לא כל מוצר תרבותי צריך להיות גבה מצח. אבל זבל עושים באהבה, או לא עושים בכלל. כן, גם סדרה במשקל נוצה יכולה להיות מוקפדת, מהנה, עשויה היטב ומשוחקת לא רע. "דני הוליווד", לעומת זאת, הוא הצאצא הישיר של ביקורת המסעדות הבלתי נסבלות של ימינו, ש50% מתוכם מוקדשות לעלילות הכותב וחבריו האלמוניים בעלי השמות "המוסיקאי", "האמנית", "ההריונית הענוגה" (כבר מזמן עשיתי לעצמי הרגל לקרוא ביקורות מהאמצע). עורכי עיתונים שמצטלמים ערומים על שער העיתון (לא, וזו לא הצעה). הכתיבה מאוהבת בעצמה של "בלייזר". אנשים שכותבים "בלוגר" בקורות החיים שלהם. יאאאא. תראו! אנחנו בברנז'ה!

לסיכום: יוחזרו האייטיז. אני בטוחה שלבנות של "שעת כושר" השתן לא עלה כל כך מהר לראש (אלא אם מדובר בעמידת נר).

תגיות: אייטיז, נוסטלגיה, תקשורת, לול, ישראליאנה