עמודו!

עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק ראשון, ובו חבלים והון אנושי

אי שם, לפני יותר משנתיים, שברנו את הראש בנסיון להכריע היכן לערוך את חתונתנו. עניין החתונה עצמה לא היה נתון לוויכוח – מכיוון ששנינו סולדים מהרבנות, התארגנו על דיל זריז לקפריסין (שנפל על שבוע ששם את אוגוסט הנוכחי בכיס הקטן, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת). אבל עניין המסיבה לקרובי המשפחה ולחברים היה שנוי במחלוקת. יש לנו משפחות מצומצמות למדי, והיינו צריכים מקום קטן, סימפטי, נגיש לכיסאות גלגלים, רצוי במרכז. מטבע הדברים התחלנו לברר על אולמות/גני אירועים, כי איפה מתחתנים אם לא שם, ובסופו של דבר הגענו לפגישה באולם בעל-שם ביפו, שאף מגדיר את עצמו כ"גלריה בוטיק".

נעזוב את העובדה שהאולם עצמו נראה כמו דירת הבהלות בירושלים שאף אחד לא רוצה לשכור, עם המרצפות העקומות (אבל מצויירות!) והיעדר החלונות, כולל גג שאמנם היה נחמד אבל נגיש בחלום הלילה. שלא לדבר על כך שהמחירים היו מופרזים מעבר לכל קנה מידה שהוא. מה שהרגיז במיוחד היתה הגישה של המוכר: הוא הקפיד לפנות אליי גם כשהפיקוס הפנה אליו את השאלות, כי כידוע הנשים הם אימפולסיביות ובסוף ישכנעו את בעליהן לקנות, הוא התגאה בתעודת הכשרות של המקום למען אינספור אורחינו הדתיים וניסה לדחוף לנו מיני שירותים מפוקפקים, כמו תהלוכה בסמטאות יפו ב10,000 שקל. אבל השיא היה כששאלנו אותו אם יש אפשרות לקייטרינג (חו"ח!) חלבי. "האורחים שלכם מאוד יתאכזבו אם הם יגיעו לחתונה ולא יהיה שם בשר", פסק. בסופו של דבר הזמנו את החברים לליל שתיה וזלילה בבית שלנו, ואת הקרובים לארוחה במסעדה (לא כשרה!) וסגרנו עניין. אפילו נשאר עודף מהצ'קים.

מרגע לרגע אני משתכנעת שלידה זה כמו חתונה: התמקדות ביום אחד (*) במקום בכל מה שקורה אחר כך (חיי נישואים? תינוק? הממ. אה. כן), אינספור זוזים שעוברים מיד ליד ואינטרסים שמעוקמים למענם, ז'רגון מעיק ("חווית לידה מעצימה!" עם זיקוקים וקבבונים?) ובעיקר – התייחסות אל הלקוח (קרי: האישה) כאל יצור רפה שכל שלא מסוגל להחליט בעצמו.

מודה שעד כה לא חשבתי על לידות (לפחות לא מאז הבגרות בביולוגיה), אבל נסיבות חיים מסויימות וכו' גרמו לנושא להיות רלוונטי מתמיד. וכך, בוקרי שישי אחד מצא אותי ואת הפיקוס בפאתי המרכז ללידה טבעית, שיבא תל השומר, יחד עם עוד כ-10 זוגות שנרשמו לסיור כמונו. לפני כמה חודשים חשבתי לתומי שנשים שקובעות תור לסקירה ראשונה אצל רופא נחשב (שנערכת פחות-או-יותר בשבוע ה15 להריון) רגע אחרי שהשתינו על מקל, הן משוגעות. אולם מבט זריז על החלק הנשי של הזוגות (**) בסיור גילה לי שזו תופעה נפוצה יותר ממה שחשבתי – הייתי בשבוע הכי מתקדם שם. יש לי עוד שלושה חודשים עד ללידה. המממפף.

את הסיור העבירה אחת המיילדות במרכז, שניסתה במלוא כוחה להצטייר כנחמדה וסימפטית, אולם כולי תקווה שכישורי המיילדות שלה גבוהים מכישורי המשחק שלה. "הגעתם למרכז ללידה טבעית כי אתם רוצים להיות אקטיביים בלידה שלכם! (***)", הכריזה, "אתם למעשה קונים את ההון האנושי – צוות מיילדות מוסמך שיישאר איתכם לאורך כל הלידה ויגרום לה להיות כפי שתרצו". עד כה הכל טוב ויפה, אם נעזוב לרגע את העובדה שצריך לשלם כסף כדי שמישהו אשכרה ילווה אותך לאורך הלידה, אבל אז הגיע שלב השאלות. וכיאה לאנשים לחוצים (****), רוב השאלות היו טכניות למדי (חוץ מאיזה אמריקאי משעשע ששאל אם יש WiFi בחדרים). וכאן פטרה המיילדת הנחמדה שלנו את הקושיות בהינף יד מזלזל. "אתה מעליב אותי בשאלה שלך", אמרה לאחד. "הכל תלוי בשיקול דעת שלנו", אמרה לאחר. בקיצור, תסתמו את הפה ותנו לנו להחליט בשבילכם. אה, ויש לנו אפילו כוננות! כוננות בבתי חולים? מי שמע על כך?!

לאחר מכן הלכנו לסייר בזירת ההתרחשות – חדר הלידה (הטבעית!!!) בכבודו ובעצמו. המיילדת הציגה בגאווה את שלל האביזרים שיהפכו את הלידה שלנו לחוויתית ומעצימה, אם כי אני מודה שהחבל המשתלשל מהתקרה נראה לי כמו סט של סרט סאדו-מאזו. אני בינתיים פיתחתי תרחישי אימה שבהם אני מגיעה אחוזת צירים אל המרכז ללידה טבעית, ומגלה שהמיילדת מהסיור היא-היא זאת שאמורה ליילד אותי, ואז היא מאיצה בי להיאחז בחבל תוך כדי נזיפות נמרצות: "הכסף שלך קונה הון אנושי!". הכסף, אגב, הוא 4,300 שקל, יותר משכר שליש מאוכלוסיית ישראל בערך. אחת הנשים התעניינה אם אפשר לחלק לתשלומים. "חשבתי שעשיתם שיעורי בית", נזפה בה הוד מיילדותה.

ואז הגיע רגע השיא (לפחות מבחינתי) של הסיור: מישהי שאלה אם אפשר לבקר במחלקות הביות המלא. ולמי שלא מתמצא בז'רגון בתי-היולדות: לרוב יולדים בחדר לידה (או במסדרון אם את בסרט אמריקאי), ואחרי זה מפנים אותך לאחת המחלקות, כשביות מלא זו המחלקה שבה משאירים את הרך-הנולד יחד איתך, בעוד במחלקות הרגילות מטיסים אותו לתינוקייה. נשים עם עודף ממון יכולות לשכור מלונית ולהנות מחדר פרטי וסוג-של מרווח + תינוק על חשבון הבית. "אני מצטערת", השיבה לה המיילדת, "בדיוק יש ביקור רופאים. אבל אתם יכולים לראות את המלוניות!", הוסיפה במתק-שפתיים. כי בית חולים הוא מוסד כה נטול-סדר עד לא ידעתם על ביקור הרופאים כשקבעתם את שעת הסיור?

אם לסכם את כל החוויה: ניסו למכור לנו "הון אנושי" מבלי להציג את ההון האנושי הזה בכלל (פגישה עם צוות המיילדות המלא מתרחשת רק כמה שבועות לפני תאריך הלידה המשוער, כשכבר העברתי לכיסי "שיבא" כמות זוזים מכובדות), לא טרחו להציג את היתרונות בשירות (*****), ענו לנו בחוסר רצינות, מרחו אותנו בתירוצים כדי לחלוב עוד כסף, ובנוסף לכל גם ציפו שבשם "חווית הלידה המעצימה" גם נפשק רגלינו (הא הא) ונפתח את הארנק? תודה, אבל לא תודה. צוות רפואי אנטיפתי אני יכולה למצוא גם בסתם מחלקה רגילה חינם-אין-כסף.

האמת? זה מרגיז אותי אפילו יותר מחתונות. אף אחד לא מכריח אף אחד להתחתן בגן אירועים. מדובר בסך הכל בבון-טון חברתי מעיק. אבל המדינה, בעודה מצמצמת עוד ועוד שירותים, דוחקת את היולדות (שמה לעשות, חייבות ללדת איפשהו) לפתחי שרלטנים נוטפי מילים חלקות, שלמרבה הזוועה מגיחים מתוך המערכת עצמה (שיבא תל-השומר הוא בית חולים ציבורי). והיולדות, אחוזות בחוסר ביטחון ופחד מהעתיד הלא-נודע (מישהו אמר כלה ביום חתונתה?), וכמובן הפחד שמא יזיקו לתינוק בבחירתן, פותחות ללא היסוס את הארנק.

ואני? אני אלד בסוף עם דולפינים, על אפם ועל חמתם (של הדולפינים. מישהו שאל פעם דולפינים אם הם רוצים לחזות בלידה של בני אדם?)

אגב, האמריקאי ואשתו נרשמו בסוף למרכז הלידה הטבעית. למרות שלא היה שם WiFi. פראיירים.

==============

(*) כן, אני יודעת שיש לידות שלוקחות יותר זמן. אבל לרוב מזרזים אותן. כנראה כדי לפנות מיטות לבאות בתור.
(**) לא היו לסביות בסיור.
(***) האופנה החדשה בקרב צוותים רפואיים היא להתייחס להריון וללידה כאל חוויה של שני בני הזוג. הפיקוס פעם ניסה להסביר לאחד הרופאים שהוא אמנם מודע לתרומתו למצבי, אך הוא אינו בהריון. זה לא עבד.
(****) אני מוצאת קורלציה בין פחד מלידה לפחד מרופאי שיניים. מכיוון שמעולם לא פחדתי מטיפולי שיניים, אין בי שום פחד מלידה.
(*****) חוץ מזה שאין אפידורל. כי אפידורל זה השחור החדש.

תגיות: קפיטליזם, תינוקית, גרררר

פואטיקת ההסעדה של הצווארון הלבן החדש

כשעבדתי במעריב קינאתי מאוד באנשי מתחמי ההייטק על שפע הבחירות הקולינריות העומדות לרשותם. לנו היה בעיקר סנדביצ'ים מאוליב, חומוס מאבו-אדהם, שווארמה מדבוש (או ממפגש הסטייק), סלטים מארומה ופלאפל ארבעה טעמים לאמיצים. לפעמים היינו מזמינים ג'ירף מהסניף מאבן-גבירול, והמתוחכמים נהגו לפנק את עצמם בקופי-בר.

כשהגעתי לרמת החי"ל, גיליתי שרב הנסתר על הגלוי. אכן, שפע של מסעדות, חתוליות, בתי קפה ומזללות, אבל רובן ככולן לא רלוונטיות בשום צורה. אני לא באמת אקח המבורגרים למשרד, סטייקים זו גם לא אופציה, 40 ומשהו שקל על פסטה זו הגזמה פראית (ע"ע פסטה מיאה שהסניף שלהם באמת החי"ל גם ככה מחורבן) וסושי אף פעם לא היה בשבילי תחליף נאות לארוחת צהרים. בקיצור, לאט לאט גיליתי שהאופציות הרלוונטיות עבורי מעטות יותר, ואילו השממה של קרליבך לפתע נראתה בעיני כמתחם אוכל שופע כל טוב.

ולאט לאט, גם האופציות האלה נעלמות, מה שגורם לי לתהות רבות על הדינמיקה של מתחמי עבודה והאופנות החולפות. דומה כי רוב אנשי ההייטק, התקשורת והפיננסים (כי זה מה שיש כאן) מעדיפים אוכל מבושל זול, אך לא מה שמוגדר כאן כ"בישול ביתי" (תכלס, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה – אמא שלי מעולם לא הכינה קובה, מפרום או מיטבולז). דהיינו – המבורגרים, חצילים בטחינה, חזה עוף, סטייקים זולים, פירה בחמאה. מסעדות פועלים של הצווארון הלבן.

וכך, המוני גברים מקריחים בחולצות מכופתרות ונשים בחולצות לייקרה (שליש מהן בהריון (*)) גודשים את הלהיטים החדשים: הברזל 34, בר גוריון, ליב (לחובבי אוכל הבריאות, עאלק. הם דוחפים די הרבה שמן לאוכל שלהם), קובה-בר (שזה כאילו ביתי אבל לא) ואפילו מוזס או בלאק. מקומות ההסעדה של הדור הישן, אלו שסיפקו דברים בלחם/פיתה/באגט, סלטים או חמגשיות עם קוסקוס, הולכים ונעלמים אט אט.

לפני זמן מה נסגרה השווארמיה היחידה באזור. הקורבן הבא היה מסעדת הפועלים בבניין שלנו, שניסתה לצוף מעל המים זמן רב, ובסוף נשברה והחליפה שם ובעלים. הבייגליה הסמוכה מנסה להשתדרג ולהציע גם קישים ודגים. איש הסנדביצ'ים שהסתובב בבניין והציע את מרכולתו פנה לעסוק בדברים אחרים. רולדין (ויתר המאפיות) מתקיימות בעיקר על ידי סיפוק כיבודים לישיבות ואירועים במשרד. אולם הקש ששבר את גב הגמל היה חיסולו הפתאומי של בר הסלטים, שביום ראשון האחרון התגלה כנעול, חתום ונטוש, למגינת קיבתי המקרקרת.

לא מזמן עברתי בקרליבך (קורה לי מדי פעם). אדהם, דבוש ואוליב עדיין שם. גם הפלאפל וארומה. אפילו המסעדה היוונית החשודה, אולימפוס, שקיימת עוד מימי בית הספר היסודי שלי. קרליבך גם הוא אזור של עסקים, אבל בניגוד לרמת החי"ל הזוהרת, בקרליבך יש את העובדים של הדור הישן: סוכני ביטוח אפורים, אנשי יבוא/יצוא מזדקנים, בתי השקעות עתיקים ומסדרונות מפותלים עם ריח לינוליאום עבש. ועיתונים שמוספדים כל פעם מחדש, לעומת העיתונות הכלכלית הנוצצת והאופנתית שמשלמת לי את משכורתי בימים אלה.

======

(*) פרזנט קומפני אקסקלודד. כן, כן. כבר הרבה זמן אני זוממת פוסט יציאה מהארון, אבל זה פשוט לא קורה. איכשהו, לבוא לאינטרנטים ולהכריז "אני בהריון" נראה לי ממש מביך. וכך, הזמן חלף והבלוג אט אט ננטש, כי נמנעתי לכתוב בו את מה שמעסיק אותי לא מעט בימים אלה (וסליחה על השטחיות). שלא לדבר על ההסברים האמיתיים לנטישתי את האתגר השבועי/ציור ביום אפריל (נסו לצייר תוך כדי בחילות ועייפות בלתי נסבלת). בסופו של דבר הבנתי שאם אני אמשיך בדרך הזאת, יקרו שני דברים: 1) אף אחד לא יקרא את "עמודו" יותר, אפסיק להיות בלוגרית רבת חשיבות ולעולם לא אזכה לקבל פרקים של טרו-בלאד לפני כולם + 500 שקל 2) אני בסוף אגלה שהפכתי להיות כמו זוג אחד שאני מכירה, שסיפר על ההריון רק אחרי הלידה (מאוד אחרי הלידה). מצד שני, כאמור, לדווח על זה בפוסט זה קצת מביך. אז החלטתי להתחמק באלגנטיות ולשלב את ההכרזה הבומבסטית והדרמטית (שתשנה את חייכם לנצח נצחים! טוב, אולי רק של הקורא הנאמן ש.א) בהערה בפוסט מן השורה. ועכשיו, אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, אפשר להמשיך הלאה. לפוסט על טחורים. או שלא.

תגיות: feed me, קפיטליזם, תקשורת, תינוקית

ציור ביום: 1 במאי

אחרי לבטים רבים, החלטתי לנסות שוב להרים את פרויקט ציור ביום.

אני מודה שהתקופה האחרונה היתה קשה מאוד מבחינה יצירתית. למעשה, מאז הציור הראשון בסדרת האתגרים (שנזנחה לה ואולי תשוב כשיתחשק לי) ועד הציור של היום ציירתי ציור אחד בלבד, שהיה בכלל עבודה, כך שזה לא נקרא. את התוצאה ספג "עמודו!", שנותר מיותם למדי פרט לעדכונים קצרים פה ושם, וגם "איך נפלו גיבורים", שנתקע בתחילתו של פרק 2. נכון שהיו לי נסיבות מקלות (שלא כאן המקום לפרטן), אבל אין ספק שהמצב עגום.

לכן, יש לשנות את המצב! אם פרויקט ציור ביום של פברואר הניב כמה וכמה תוצאות לא רעות בכלל, ונסיכות האימו של ארבל משעשעות עד מאוד, ופרויקט 300 של יוסי בועט בבטן מדי יום, אין סיבה לא להרים "ציור ביום" חדש.

אז הנושא הפעם הוא "עָבָר". כל מה שהיה פעם ולא ישוב. ימי הביניים, המאה ה19, סיפולוקס. יו ניים איט. ואין כמו ה-1 במאי כדי לחזור אל כרזות הפועלים של אז, בימים בהם ברית המועצות לא היתה מילת גנאי, הפועלים התגאו בשכר המינימום שלהם, הציונים והאנטי-ציונים צעדו בצוותא (*) וכולם רצו להתאחד עם פועלי כל העולם במקום לגרש אותם.

=====

ואם כבר עוסקים ב-1 במאי, אתמול בצעדת 1 במאי (שהיתה בכלל ב30 באפריל אבל מי סופר), ניגש אלי טיפוס שהמילה "תמהוני" תיטיב לתארו, וחילק לי חוברת ששיכפל בעצמו. הרגשתי צורך עז לחלוק עם קוראי הבלוג את אחת הסיסמאות:

* בצעדת 1 במאי האחרונה בירושלים פרץ ויכוח עז בין הציונים (קרי מרצ, העבודה ותנועות הנוער) ללא-ציונים (חד"ש, פעילי שייח' ג'ארח וחבר מרעיהם). התוצאה היתה שתי צעדות נפרדות. מה שהכי תמוה בסיפור הוא מה בדיוק נציגי מפלגת העבודה עשו בצעדה הזאת. קשה להגיד שהעומד בראש המפלגה מתהדר בערכים סוציאליסטיים במיוחד, אלא אם להציץ לכ-ו-ל-ם ממגדלי אקירוב נחשב לחלוקה שווה והוגנת.

תגיות: איך נפלו גיבורים, ציור ביום מאי, קפיטליזם

הכל אישי

היום, בעודי ממהרת לעבודה, נתקלתי בפלאייר שנח על מפתן דלתי. למעשה, המילה "פלאייר" לא מתארת במדויק את מפלצת הכרומו שהשתלשלה על הידית. "בואו לקנות דירות בפרויקטים של גינדי", זעק הפלאייר והציג תמונות הדמייה של מיני מגדלים "במיקום הכי טוב בתל אביב".

בתור עובדת בעיתון כלכלי, אני מכירה היטב את גינדי ושלל הפרויקטים שלהם (תמיד אלו פרויקטים ולא סתם בניינים). אני יודעת להסביר את ההבדל בין גינדי השקעות וגינדי החזקות (בני דודים), ועם קצת מאמץ אוכל לשטוח את מעללי הגינדים אי שם בשנות ה80 (ברחו לחו"ל, אחד מהם התאבד).

אבל לא רק בשושלת גינדי יצא לי להיתקל בעבודה: אני מכירה את גליה מאור, רועי ורמוס, שי אגסי, שלמה אליהו, יצחק תשובה ועוד עשרות שמות של מה שבדרך כלל מכנים "בכירי המשק". ההיכרות, כמובן, לא אישית – אני בסך הכל אמונה על הרכבת הפרופיל התקשורתי שלהם על ידי איסוף תמונות, שכתוב מילים, התאמת כותרות, ליקוט נתונים וכיוצא בזה.

אבל האם המידע הרב שיש לי על ציון קינן (מנכ"ל בנק הפועלים, נעים מאוד) עוזר לי להבין מה הולך בחשבון שלי שנמצא באותו הבנק עצמו? האם זה משנה מי עומד מאחורי החברות שמרוויחות הון על גבם של מובטלי ויסקונסין? ואם רועי ורמוס (מנכ"ל פסגות, בית ההשקעות הגדול במדינה) נחקר באזהרה, מה הקשר של כל זה לקרן הפנסיה שלי (אם בכלל)?

בפרסונליזציה של דיווחי התקשורת חזיתי עוד בעבודי בדסק החדשות, שם מעשי פשע בעולם התחתון הפכו לסיפורים מצמררים ומעוררי חמלה של משפחות פשע, כולל אילנות יוחסין וניתוח אישיות. אבל בעיתונות הכלכלית המצב חמור בהרבה, ומרבית הדיווחים מתמצים ב"X קנה את Y בZ שקלים". אין טעות גדולה מזו, לדעתי. כלכלה, בסופו של דבר, היא מדעי החברה. אי אפשר לעשות כלכלה בלי חברה. זה לא עובד.

יש חשיבות בהצגת האנשים שעסוקים בלנהל את הכסף שלנו. אין ספק בכך. אבל המוקד לא צריך להיות בהם. רועי ורמוס, גם אם הוא המנכ"ל הכי מוכשר ומסוקס בעולם, הוא בסך הכל רק שם. המערכת, ויחסי הגומלין בין המרכיבים אותה, חשובים בהרבה. למשל: למה דווקא ב-21 במרץ 2010 מצאתי על מפתן דלתי פלאייר המעודד אותי לרכוש פנטאהוזים שידי אינה משגת לקנות אפילו את חדר השירותים שלהם (ועוד שירותי האורחים, השם ישמור).

תגיות: קפיטליזם, תקשורת, לחם עבודה

פסססט. רוצים אוויר?

אחת התכונות הגרועות שלי (לכל ידיעת נשות משאבי-אנוש) היא חוסר היכולת שלי לנדנד לאנשים. אני חיה את חיי מתוך המחשבה (המפוקפקת) שאם ארצה משהו, כנראה שאתאמץ כדי להשיג אותו ולכן אני לא זקוקה לדחיפות מבחוץ כדי להשתכנע. כך למשל, בקריירת המלצרות הקצרה והעגומה שלי התקשיתי למלא את הוראות הבוס, שביקש ממני להזכיר ללקוחות שוב ושוב על קינוחי הבית או לחלופין לשאול בכל הזמנה אם הם רוצים לשתות משהו. הרי אם היו רוצים לשתות משהו, בוודאי היו מזמינים, לא?

בקיצור, מהר מאוד נוכחתי לדעת שאסרטיביות בריאה ואני לא הולכים ביחד, ואי לכך ניסיתי לכוון את הקריירה שלי לאפיקים שאינם דורשים לשכנע אנשים. וכך, במקום לבלות את שעותיי הסטודנטיאליות במוקד שירות או בפאב, הרווחתי את פת לחמי במקומות מעניינים כמו משרד למודעות אבל. הנה מקום שבו גיוס לקוחות נחשב לחוסר נימוס משווע!

מטבע הדברים, גם העבודה הנוכחית שלי לא דורשת יותר מדי הצקה וטלפונים (ואם כן, אני בדרך כלל מגלגלת אותה על צד שלישי), אבל הנה הגיע היום, והביישנות שלי הכישה אותי באחוריי. קיבלתי פרויקט נחמד למדי. התלהבתי. אבל מהר מאוד הבנתי שחלקו המעניין, קרי עריכה וקונספט, נוכס על ידי אנשים אחרים. וכל מה שנותר לי זה להציק לאנשים על מנת לאסוף חומרים.

ואם כבר אני חושפת את חולשותיי, הרי עוד שתיים לאוסף שרק יבהירו את מצב רוחי השפוף: 1. אני לוקחת דברים באופן יותר מדי אישי. 2. יש לי רגש מחוייבות בלתי נלאה. התוצאה של ערבוב כל התכונות הללו, במיכל שנקרא "אני", מנפיק את התוצאה הבאה: נתנו לי משימה, אין לי שמץ של סיכוי לעמוד בה (כי אני לא טובה בלהציק לאנשים), אבל תחושת המחוייבות שלי גורמת לי להרגיש רע ובסופו של דבר אני משוכנעת שהכל באשמתי ושפספסתי את הזדמנות חיי שלא תשוב עוד. הו.

מה שמוביל אותי לתהייה הבאה. בעיקרון יכולתי לזנוח את כתיבת הפוסט הנוכחי (שמיותר לציין כי הוא אינו חלק מדרישות התפקיד שלי), ובמקום זאת להכריח את עצמי לעסוק במלאכת שכנוע-האנשים. אבל אני לא. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש תכונות אופי שקשה לשנות אותן, ואם לא הפגנתי יכולת שיווק עוד בילדותי – גיל 30 הוא לא הזמן להתחיל. מנגד, האם לא מדובר במעין בריחה? לא מדובר, הרי, במשהו שאין ביכולתי הפיזית לבצעו. הרבה טלפונים. זה הכל.

המחשבות האלה מובילות אותי לבשורה החדשה, שנשקפת גם (אבל לא רק) מהעיתונים הכלכליים: להשקיע זה טוב. תהיה יזם. תכונות ניהול הן חשובות. טפח את התדמית שלך. דמות האדם החדש של המאה ה-21 משורטטת לנגד עיננו על שלל תכונותיה, שכוללות בעיקר שיווק וניצול הזדמנויות, ולנו לא נותר אלא להתאים את עצמנו לפיה. אבל מי אמר שזו האופציה היחידה? ואם לא קורצתי מחומר של אנשים-שעושים-כסף, האם נגזר עליי גורלי?

יותר מחוסר יכולתי לעשות בפעולות שיווק, אני לא רוצה. לא בא לי טוב (אני דווקא מחבבת את הביטוי הזה, למרות שהוא קצת סטלני). מילא, אם היה מדובר במשהו שקשור אליי. אז היתה לי מוטיבציה לעשות אותו. אבל מדובר בענייני עבודה. ואת החלק המעניין גם ככה גזלו ממני. אז אני לא טובה בשיווק לשם השיווק.

אז למה אני עדיין מרגישה רע?

תגיות: קפיטליזם, לחם עבודה, חיים, הו