עמודו!

גלעד, לפול נולד

ידיעות אחרונות היקרים,

גם אני, כמו כל עם ישראל, בהיתי היום בתמונת הליצן החמוד שנשקף מהעמוד הראשון. "הילד העליז שבצילום הפך 18 שנה מאוחר יותר לחייל עצוב", כתבתם, ורחמי נכמרו. ידעתי שאין ברירה, ושעליי לעשות מעשה ולשחרר אותו כבר. חיש קל מיהרתי אל מכוניתי והרמתי את מכסה הבגאז'. אבל הפלא ופלא – גלעד שליט לא היה שם. אך אדם כמוני לא יוותר! בכל מחיר! אז נטלתי סולם והצצתי אל הבויעדם בדירתי. פרט לערימות דפים של סרט הגמר שלי, לא היה שם דבר. לא גלעד שליט ולא נעליים (טוב, אולי נעליים כן היו שם). חיפשתי בחדר השינה, בחניון של העבודה ואפילו במרתפי החמאס הקרובים לאזור מגורי. אין גלעד ואין עונה. אבוי, מה יהא על הליצן החמוד? אנה אוליך את חרפתי? בצר לי, החלטתי לכבס את המצפון שלי ותרמתי לכם קצת ימי חופשה (בכל זאת אתם המעסיקים שלי) כמצוותו של המרן ר' יאיר לפיד שליט"א, כדי שיהיה קצת כסף לילדים חולים. אני מקווה שתסלחו לי.

על החתום,
עדיגי

[מוגש כשי לקוראים: גבירה נאווה שהפכה 21 שנה מאוחר יותר לציניקנית עצובה בכוכי באוהאוס אפלים. זה בסדר, אין צורך לשחרר אסירים בשבילי. אני אשב לי כאן לבד, בחושך].

תגיות: נוסטלגיה, פול גאלור, פוליטיקה, תקשורת