עמודו!

ציוני שכל

במסגרת גל הלאומנות הפושה במחוזותנו לאחרונה, שבו אנשים סבורים שנאמנות היא לבישת מדי חאקי, קמה לה תנועה חדשה בשם "אם תרצו", ע"ש הסלוגן של הוינאי עם הזקן. התנועה, כך לפי האתר שלהם, באה לחדש את "השיח, ההגות והאידיאולוגיה הציונית" בקמפוסים. העומדים בראשה הם סטונדטים בעלי מבט נחוש וטעם מפוקפק באופנה, המבטיחים לציבור הישראלי השבע והנהנתן שאפילו צעירים כמוהם שלא ייבשו ביצות ושלא לחמו למען סיפוח שיחרור הארץ, הם עדיין חדורי אידיאולוגיה וכוונות טובות.

במסגרת חידוש השיח הציוני, הצטיידו הסטודנטים הנ"ל באתר מבריק, עלון מבריק לא פחות, חולצות עם הדפסים של גולדה ומשה דיין (ש"גולדסטון לא ילבש", כך כדבריהם) ואוסף של יהודים חמים שמוכנים לממן את שגיונותיהם הנ"ל. רק דבר אחד הם שכחו – הגיון.

אבל לאומנים לא צריכים הגיון, כפי שמשתקף מהמניפסט של החבורה. 10 עקרונות יש לתנועה, שזו כבר שגיאה בסיסית כי כידוע הכל בצה"ל מתחלק ב-3 ("אם תרצו" מצהירה על תמיכתה בחיילי צה"ל). ראשי התנועה מבטיחים לנו שאימוץ העקרונות הללו בשיח הציבורי, התקשורתי והאינטלקטואלי בישראל (וואטאבר דאת' מינז) יובילו למהפכה הציונית השנייה. לא פחות.

"עיקרון הלאומיות הוא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר)", טוענים הסטודנטים הציוניים בהתלהבות רבה בסעיף מס' 2. אכן, פעם היה אחד בשם אדולף היטלר שחשב כך, אבל כל מיני אנשים לא הסכימו לעקרון הצודק והמוסרי של האנשלוס. באמת לא יפה.
מצד שני, בסעיף מס' 9 מבהירים לנו כי "זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ". יושבי הארץ! כן, כן. בסעיף מס' 7 שוללים הסטודנטים את הגלות. רגע, אז אם אין גלות, פירוש הדבר שהיהודים מעולם לא הוגלו ולמעשה "יושבי-הארץ" הם-הם היהודים עצמם בעלי הזכות "ההיסטורית והמוסרית" על ישראל? או שמא מתכוונים אנשי אם תרצו לאסור על גירוש עובדים זרים? או שלמעשה היהודים בתפוצות הם כלל וכלל לא גולים אלא אזרחים חוקיים ונאמנים של המדינות שבהם הם מתגוררים? אכן, תעלומה.

אבל הכי אהבתי את סעיף מס' 10 – "מדינת ישראל היא מדינה יהודית". אם במקרה לא הבנתם. יהודית ודמוקרטית? חס ושלום. אנחנו עוסקים כאן במהפכות.

בכתבה אחרת, מזהירים אותנו אנשי "אם תרצו" מהפוסט-ציוניים המסוכנים, ואף נותנים בהם סימנים: הפוסט-הציונים הסמויים, שמתחזים לציונים נאי בלורית אך למעשה שוטפים את מוחות מאזיניהם בדברי בלע כמו "מדינת כל אזרחיה", והפוסט-ציונים המודחקים – שאף יותר מסוכנים מחבריהם הסמויים. הפוסט-הציונים המודחקים בטוחים לחלוטין שהם ציונים כשרים, ואינם יודעים כי דעותיהם פוסט-ציוניות. וכך, בטוחים שהם פועלים למען מדינת ישראל ויושביה (היהודים, היהודים), משכנעים הפוסט-ציונים אנשים תמימים לאמץ את דעותיהם הרקובות ובעצם אמונתם השגויה מרחיקים את מדינת ישראל מחזונה האוטופי.

אבל העקרונות השונים מתגמדים כאין וכאפס לעומת הסיפור הקצר שפורסם בגיליון הראשון של עלון "אם תרצו", המתקרא בשם הלירי "דיאלוג עם מוחי השפוך". את יצירת המופת הזאת אפשר למצוא גם כאן, אם כי בגיליון המודפס טרחו העורכים והדגישו שמדובר בסיפור אמיתי בניגוד למה שכתוב ב"בצלם".

הסיפור, לכל מחוסרי הסבלנות לצלול לעברית העשירה של הציונים החדשים, עוסק בחייל צה"ל שמת על לא עוול בכפו, וגילה שמוחו ירקרק ובעל יישות משל עצמו. פרט לגילוי המרעיש הנ"ל, המלווה בתיאורים קורעי לב ("התייבשותה המואצת של אונתי השמאלית"), מגלה החייל כי סיבת מותו היא אימוץ כל מיני ערכים הומניים קלוקלים כמו המנעות מיריה לעבר מבנים אזרחיים, ביטול נוהל שכן וכיוצא בזה. "לא רציתי למות רק כי המג"ד פחד שאיזה ארגון של תל אביבים יקרא לו רוצח עם", בוכה החייל, או ליתר דיוק מוחו השפוך, "לא רציתי למות מתי שהייתי יכול לחיות", ממשיך המוח בטיעון בלתי ניתן לסתירה, ולבסוף מקנח: "הייתי רוצה לחיות רק כדי לצלם את משה הסמל מתמזמז עם ה'כונפה' שלו מרמת גן בחוף הצוק ולהפיץ את זה בכל הגדוד". המממ. אני חושבת שיש לנו כאן אשם.

אבל הדבר הכי עגום בכל הסיפור הוא ש"אם תרצו" מכנה את עצמה "תנועת מרכז". אם זה מרכז, אני לא רוצה לדעת מה זה ימין.

בררר.

תגיות: פוליטיקה

סיבת הרצח: אלכוהול (ואז הבירה התנפלה עליי)

שרשרת מעשי הרצח ממשיכה (כאילו שאי פעם היתה תקופה שבה אנשים לא רצחו זה את זה). והפעם – נערה בת 16, שנחנקה למוות ו(אולי) נאנסה. וכמובן, כל הפרשנים לעת מצוא מזועזעים (!) עד עמקי נשמתם (!!) מההרגלים המגונים של הנוער של היום, שמבלה בחניונים ושותה לשוכרה. ושוב, הקולות המתלהמים קוראים להגבלת אלכוהול. אחרים, עוד יותר מתלהמים, משמיעים ביקורת מרומזת על ההורים של הנערה המסכנה וטיב חינוכם.

פלאש ניוז: הנערה, שתויה או לא שתויה, היתה הקורבן. מי שרצח (סליחה, נחשד ברצח) – ועל כן אליו צריך לבוא בטענות – היה מישהו אחר. הוא כרגע במעצר.

זו כמו הטענה הישנה, שנאנסות שלובשות בגדים צמודים וחושפניים, מביאות את גורלן על עצמן.

יאק.

תגיות: פוליטיקה

גלעד, לפול נולד

ידיעות אחרונות היקרים,

גם אני, כמו כל עם ישראל, בהיתי היום בתמונת הליצן החמוד שנשקף מהעמוד הראשון. "הילד העליז שבצילום הפך 18 שנה מאוחר יותר לחייל עצוב", כתבתם, ורחמי נכמרו. ידעתי שאין ברירה, ושעליי לעשות מעשה ולשחרר אותו כבר. חיש קל מיהרתי אל מכוניתי והרמתי את מכסה הבגאז'. אבל הפלא ופלא – גלעד שליט לא היה שם. אך אדם כמוני לא יוותר! בכל מחיר! אז נטלתי סולם והצצתי אל הבויעדם בדירתי. פרט לערימות דפים של סרט הגמר שלי, לא היה שם דבר. לא גלעד שליט ולא נעליים (טוב, אולי נעליים כן היו שם). חיפשתי בחדר השינה, בחניון של העבודה ואפילו במרתפי החמאס הקרובים לאזור מגורי. אין גלעד ואין עונה. אבוי, מה יהא על הליצן החמוד? אנה אוליך את חרפתי? בצר לי, החלטתי לכבס את המצפון שלי ותרמתי לכם קצת ימי חופשה (בכל זאת אתם המעסיקים שלי) כמצוותו של המרן ר' יאיר לפיד שליט"א, כדי שיהיה קצת כסף לילדים חולים. אני מקווה שתסלחו לי.

על החתום,
עדיגי

[מוגש כשי לקוראים: גבירה נאווה שהפכה 21 שנה מאוחר יותר לציניקנית עצובה בכוכי באוהאוס אפלים. זה בסדר, אין צורך לשחרר אסירים בשבילי. אני אשב לי כאן לבד, בחושך].

תגיות: נוסטלגיה, פול גאלור, פוליטיקה, תקשורת

יזע ודמעות

היום התחפשתי לאקטיביסטית והשתתפתי במחזה קצר בשם "הסכסוך הישראלי פלסטיני" שהוצג בבילעין. מקום נוח, בילעין. שעה נסיעה מתל-אביב, חצי שעה נסיעה ממודיעין, מרחק יריקה מעיר הדוסים-העניים מודיעין עלית והפגנות נגד גדר ההפרדה בכל יום שישי לנוחיות הקהל שחושש להגיע לעזה ולשטחי A. רשימת המשתתפים במחזה כללה את ההרכב הבא:

3-4 אקטיביסטים יפי נפש עם להט בעיניים (כולל מישהו שטען שהוא בן דודו של מרואן ברגותי).
7-8 פלסטינים זועמים על הפקעת האדמות מכפרם.
10 אינגות לוחמות למען זכויות אדם.
10 כתבים מרשתות זרות, שהסתובבו בין ההמון (הזועם והלא זועם) ותהו מה הבעיה של הנייטיבס לעשות שלום במזרח התיכון.
5 מג"בניקים.
מספר משתנה של בני נוער פלסטינים משועממים ותאבי אקשן.
4 אקטיביסטים בשנקל עם מצלמות משוכללות (קרי אנחנו).
5 ילדים פלסטינים שניסו לעשות כסף מגל התיירות הגואה בכפרם המנומנם ולמכור לו צמידים ירוקים-אדומים-לבנים וקפה מפוקפק.
1 אבו-משהו.

ההצגה התחילה בהתאספות אקראית משהו ליד הגדר והנפת דגלים בגאון. המג"בניקים עלו בתזמון מדויק לבמה, ופצחו ברימוני עשן, מה שבישר את האות לפתיחת המערכה השניה בהשתתפות בני הנוער. הללו אספו מכל הבא ליד, שלפו רוגטקות, ויידו אבנים בסגנון חופשי תוך כדי קללות יצירתיות בעברית כמו "קצינה יא הומו". המערכה השלישית כללה עשן רב, דמעות, צרבת קשה ומקהלה יוונית שמלמלה "OMG OMG" בקצב. בסופו של דבר נסוגו בני הנוער, הכתבים, האקטיביסטים וכו' בחזרה לפנים הכפר, והחליפו אימיילים וטלפונים. המחזה ננעל בסצנה פוסט מודרניסטית מבריקה, כשרגע לפני ההתפזרות, ניגש אלינו ילד קטן בעל עינים בורקות וניסה בתחינה נואשת לשכנע אותנו לקנות אחד מהצמידים שלו.

תובנות להצגה הבאה:
* רימוני עשן זה צורב! במיוחד עם עדשות מגע.
* לא להסתמך על בננית שנקנתה בתחנה המרכזית כמקור לאנרגיה.
* למצוא תשובה טובה יותר לשאלה "אז למה את כאן" מאשר "Errr… Out of curiosity?"

ובכלל, נראה לי שבפעם הבאה אסתפק בעידוד מהיציע. גם ככה אני שונאת ירוק.

תגיות: פוליטיקה, תקשורת, חיים