עמודו!

הכל אישי

היום, בעודי ממהרת לעבודה, נתקלתי בפלאייר שנח על מפתן דלתי. למעשה, המילה "פלאייר" לא מתארת במדויק את מפלצת הכרומו שהשתלשלה על הידית. "בואו לקנות דירות בפרויקטים של גינדי", זעק הפלאייר והציג תמונות הדמייה של מיני מגדלים "במיקום הכי טוב בתל אביב".

בתור עובדת בעיתון כלכלי, אני מכירה היטב את גינדי ושלל הפרויקטים שלהם (תמיד אלו פרויקטים ולא סתם בניינים). אני יודעת להסביר את ההבדל בין גינדי השקעות וגינדי החזקות (בני דודים), ועם קצת מאמץ אוכל לשטוח את מעללי הגינדים אי שם בשנות ה80 (ברחו לחו"ל, אחד מהם התאבד).

אבל לא רק בשושלת גינדי יצא לי להיתקל בעבודה: אני מכירה את גליה מאור, רועי ורמוס, שי אגסי, שלמה אליהו, יצחק תשובה ועוד עשרות שמות של מה שבדרך כלל מכנים "בכירי המשק". ההיכרות, כמובן, לא אישית – אני בסך הכל אמונה על הרכבת הפרופיל התקשורתי שלהם על ידי איסוף תמונות, שכתוב מילים, התאמת כותרות, ליקוט נתונים וכיוצא בזה.

אבל האם המידע הרב שיש לי על ציון קינן (מנכ"ל בנק הפועלים, נעים מאוד) עוזר לי להבין מה הולך בחשבון שלי שנמצא באותו הבנק עצמו? האם זה משנה מי עומד מאחורי החברות שמרוויחות הון על גבם של מובטלי ויסקונסין? ואם רועי ורמוס (מנכ"ל פסגות, בית ההשקעות הגדול במדינה) נחקר באזהרה, מה הקשר של כל זה לקרן הפנסיה שלי (אם בכלל)?

בפרסונליזציה של דיווחי התקשורת חזיתי עוד בעבודי בדסק החדשות, שם מעשי פשע בעולם התחתון הפכו לסיפורים מצמררים ומעוררי חמלה של משפחות פשע, כולל אילנות יוחסין וניתוח אישיות. אבל בעיתונות הכלכלית המצב חמור בהרבה, ומרבית הדיווחים מתמצים ב"X קנה את Y בZ שקלים". אין טעות גדולה מזו, לדעתי. כלכלה, בסופו של דבר, היא מדעי החברה. אי אפשר לעשות כלכלה בלי חברה. זה לא עובד.

יש חשיבות בהצגת האנשים שעסוקים בלנהל את הכסף שלנו. אין ספק בכך. אבל המוקד לא צריך להיות בהם. רועי ורמוס, גם אם הוא המנכ"ל הכי מוכשר ומסוקס בעולם, הוא בסך הכל רק שם. המערכת, ויחסי הגומלין בין המרכיבים אותה, חשובים בהרבה. למשל: למה דווקא ב-21 במרץ 2010 מצאתי על מפתן דלתי פלאייר המעודד אותי לרכוש פנטאהוזים שידי אינה משגת לקנות אפילו את חדר השירותים שלהם (ועוד שירותי האורחים, השם ישמור).

תגיות: קפיטליזם, תקשורת, לחם עבודה

פסססט. רוצים אוויר?

אחת התכונות הגרועות שלי (לכל ידיעת נשות משאבי-אנוש) היא חוסר היכולת שלי לנדנד לאנשים. אני חיה את חיי מתוך המחשבה (המפוקפקת) שאם ארצה משהו, כנראה שאתאמץ כדי להשיג אותו ולכן אני לא זקוקה לדחיפות מבחוץ כדי להשתכנע. כך למשל, בקריירת המלצרות הקצרה והעגומה שלי התקשיתי למלא את הוראות הבוס, שביקש ממני להזכיר ללקוחות שוב ושוב על קינוחי הבית או לחלופין לשאול בכל הזמנה אם הם רוצים לשתות משהו. הרי אם היו רוצים לשתות משהו, בוודאי היו מזמינים, לא?

בקיצור, מהר מאוד נוכחתי לדעת שאסרטיביות בריאה ואני לא הולכים ביחד, ואי לכך ניסיתי לכוון את הקריירה שלי לאפיקים שאינם דורשים לשכנע אנשים. וכך, במקום לבלות את שעותיי הסטודנטיאליות במוקד שירות או בפאב, הרווחתי את פת לחמי במקומות מעניינים כמו משרד למודעות אבל. הנה מקום שבו גיוס לקוחות נחשב לחוסר נימוס משווע!

מטבע הדברים, גם העבודה הנוכחית שלי לא דורשת יותר מדי הצקה וטלפונים (ואם כן, אני בדרך כלל מגלגלת אותה על צד שלישי), אבל הנה הגיע היום, והביישנות שלי הכישה אותי באחוריי. קיבלתי פרויקט נחמד למדי. התלהבתי. אבל מהר מאוד הבנתי שחלקו המעניין, קרי עריכה וקונספט, נוכס על ידי אנשים אחרים. וכל מה שנותר לי זה להציק לאנשים על מנת לאסוף חומרים.

ואם כבר אני חושפת את חולשותיי, הרי עוד שתיים לאוסף שרק יבהירו את מצב רוחי השפוף: 1. אני לוקחת דברים באופן יותר מדי אישי. 2. יש לי רגש מחוייבות בלתי נלאה. התוצאה של ערבוב כל התכונות הללו, במיכל שנקרא "אני", מנפיק את התוצאה הבאה: נתנו לי משימה, אין לי שמץ של סיכוי לעמוד בה (כי אני לא טובה בלהציק לאנשים), אבל תחושת המחוייבות שלי גורמת לי להרגיש רע ובסופו של דבר אני משוכנעת שהכל באשמתי ושפספסתי את הזדמנות חיי שלא תשוב עוד. הו.

מה שמוביל אותי לתהייה הבאה. בעיקרון יכולתי לזנוח את כתיבת הפוסט הנוכחי (שמיותר לציין כי הוא אינו חלק מדרישות התפקיד שלי), ובמקום זאת להכריח את עצמי לעסוק במלאכת שכנוע-האנשים. אבל אני לא. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש תכונות אופי שקשה לשנות אותן, ואם לא הפגנתי יכולת שיווק עוד בילדותי – גיל 30 הוא לא הזמן להתחיל. מנגד, האם לא מדובר במעין בריחה? לא מדובר, הרי, במשהו שאין ביכולתי הפיזית לבצעו. הרבה טלפונים. זה הכל.

המחשבות האלה מובילות אותי לבשורה החדשה, שנשקפת גם (אבל לא רק) מהעיתונים הכלכליים: להשקיע זה טוב. תהיה יזם. תכונות ניהול הן חשובות. טפח את התדמית שלך. דמות האדם החדש של המאה ה-21 משורטטת לנגד עיננו על שלל תכונותיה, שכוללות בעיקר שיווק וניצול הזדמנויות, ולנו לא נותר אלא להתאים את עצמנו לפיה. אבל מי אמר שזו האופציה היחידה? ואם לא קורצתי מחומר של אנשים-שעושים-כסף, האם נגזר עליי גורלי?

יותר מחוסר יכולתי לעשות בפעולות שיווק, אני לא רוצה. לא בא לי טוב (אני דווקא מחבבת את הביטוי הזה, למרות שהוא קצת סטלני). מילא, אם היה מדובר במשהו שקשור אליי. אז היתה לי מוטיבציה לעשות אותו. אבל מדובר בענייני עבודה. ואת החלק המעניין גם ככה גזלו ממני. אז אני לא טובה בשיווק לשם השיווק.

אז למה אני עדיין מרגישה רע?

תגיות: קפיטליזם, לחם עבודה, חיים, הו

הכל 10

לא מזמן קיבלתי בפייסבוק הודעה מאחד הבוסים שלי לשעבר, שעובד כיום (דגש על כיום) בערוץ 10. הוא קרא לי להצטרף למאבק נגד סגירת הערוץ. התעלמתי, כי מה אכפת לי מערוץ 10 – חרא של ערוץ ובמילא אין לי טלוויזיה. היום ולווט חושפת בבלוג שלה כי המחאה מאורגנת להפליא ואפילו מגובה באיומים.

אני לא חושבת שזה המצב במקרה של הבוס לשעבר (נראה לי שהוא מסוג האנשים שהיו הולכים להפגין מרצונם החופשי). בכל מקרה, העובדה שכל מיני טייקונים, אוליגרכים ושאר אנשים בעלי ממון עושים שטויות עם הכסף שלהם, ואנחנו נקראים לדגל כדי לכסות את ישבנם הענוג, היא בלתי נסבלת, ולצערי הרב גם לא חדשה.

אלא מה? עכשיו יש משבר כלכלי (לו היה לי שקל עבור כל פעם שהשפרצתי את הביטוי הזה בחודשים האחרונים), ואנשים נורא נורא פוחדים מפיטורים. פיטורים מצטיירים כחרב יום הדין, כגזרה משמיים, כסמל מובהק לקפיטליזם המושחת המעיף את הכושי (לאחר שעשה את שלו, כמובן) ומשאיר על כס המלכות את העשיר והסיגרים שלו. "הכל, רק לא לפטר", זו הסיסמה. להעסיק בתת תנאים? כן. להתעלל בדרישות מוגזמות? למה לא. לפטר? חס ושלום.

וזה הקו המנחה של ערוץ 10. "אם הערוץ ייסגר אנשים יפוטרו", הם זועקים. נכון, זה יהיה לא נעים לעובדי הערוץ. אבל למה בעצם מצב בו הם נשארים בעבודה המחורבנת שלהם בעוד יד נשלחת לכיסם כדי לכסות את הפסדי הערוץ (הרי ערוץ 10 דורש את עזרת המדינה), הוא עדיף על חיפוש עבודה?

סתם, לידע כללי: אנשים פוטרו מאז ומעולם. נכון, אני לא בעד פיטורים. מצד שני, אני תוהה אם הפחד מפני פיטורים (בתוספת שטיפת מוח סולידרית של "אתם חייבים לעזור לנו") הוא לא בעצם טקטיקה טייקונית מנוולת במיוחד להשאיר את המצב המעוות על כנו, ולגרום לאנשים לחשוב שבלי כל החברות המנוהלות-רע שלהם – העולם יתפרק.

תגיות: קפיטליזם, תקשורת, לחם עבודה

המיתון הוא השחור החדש

ומשחק שתיה, לרגל התקופה: קונים עיתון כלכלי כלשהו, ומצטיידים באלכוהול. מתחילים לקרוא את העיתון. בכל פעם שנתקלים באחת המילים הבאות – "מיתון", "המשבר", "משבר כלכלי", "משבר פיננסי" ו"המצב בשווקים" – שותים. באחריות שלי – לא תגיעו לעמוד הרביעי. הבעיה העיקרית במשחק היא שבהתאם לרוח הדברים, האלכוהול צריך להיות זול במיוחד (מה לעשות, משבר פיננסי לא הולך טוב עם רמי מרטן VSOP), מה שיגרור אחריו תוצאות לא ממש נעימות. כמו המשבר. או השואה.

תגיות: אמנות לעם, לחם עבודה, לול

עבודה בעיניים

החוק הפיטרי (שאני בכלל קוראת לו חוק צלחת הפטרי כי הוא תמיד מזכיר לי ערימת חיידקים שוחים בג'יפה) גורס שאדם יקודם עד שייתקע בתפקיד שהוא גרוע בו. העולם הקפיטליסטי בו אנחנו חיים, והארגונים הקפיטליסטיים בהם אנחנו מכלים את ימינו, מחייבים אותנו לחשוב על קידום כדרך חיים. אם סבינו התהדרו בתפקידים פשוטים כמו "פועל", "פקיד" או אפילו "עורך דין", היום – לא ולא. על הפועל לשאוף לנהל צוות או להפוך לקבלן. הפקיד, כמובן, צריך ללטוש עיניים לכיסא המנהל. עורך הדין מתחיל כמתמחה בשכר רעב, ולועס תיקים עלובים עד שזוכה לגעת בשכר טרחה שמן. הוסיפו לכך את המחוייבות למקום העבודה, המהולה בתחושת משפחתיות ("החלטנו לקצץ לכם בשעות הנוספות, בברכה – משפחת XXXX") וחוזים אישיים – וקיבלתם זירת קרב בה עשרות עובדים זוטרים דורסים זה את זה בדרכם למעלה. הרי העבודה של היום מגדירה אותנו. זו משפחה. זו נאמנות. וכיצד ההערכה העצמית שלנו תוכל לחיות בשלווה בתחתית שרשרת המזון?

מקום העבודה הקודם של הפיקוס (*) היה מצחיק מאוד. היתה זו חברת הייטק שפתחה מוצר, שהדרך הטובה להגדיר אותו הוא "היה אפשר לעשות את אותו הדבר עם 20 הודים וקובץ אקסל". למזלה, היו לה אנשי מכירות טובים, בניגוד גמור לאסטרטגיית פיתוח המוצר שלה. יד שמאל לא ידעה מה יד ימין עושה (בהנחה שעשתה). בשלב מסויים, קצת לפני פרוץ המשבר הכלכלי (ששילח את מרבית אנשי הפיתוח לעזאזל), הפכו 90% מהמתכנתים בחברה ל"ראשי צוות". ראשי צוות לא מתעסקים כמובן עם קוד. הם מנהלים! וכך, במקום לכתוב את הגרסה החדשה של התוכנה, עסקו העובדים בכתיבת מיילים. למתכנתים הספורים (כדי לחלק הוראות), לראש ראש הצוות (כדי לקבל הוראות), למנהל הפיתוח, למנהל הכללי, למנהל הבכיר, לסמנכ"ל. ובחזרה.

כולנו רוצים להיות מנהלים. גם אם אנחנו לא באמת רוצים, התרגלנו לחשוב שזה מה שאנחנו צריכים. הניהול הוא פיקציה. התפקיד הבכיר מסחרר את ראשינו, וגורם לנו להשקיע את מרצנו בעבודה, שאת פירותיה קוצרים למעשה בעלי ההון. מעטים האנשים שמסוגלים להיות מנהלים. התפקיד דורש כישרון מסויים, ראיה מסויימת, כריזמה כלשהי. אבל כולם רוצים. כי העבודה מגדירה אותנו, ומי בעצם רוצה להישאר למטה בתפקידו האפור וחסר הקידום. אז מי שלא ניחן בתכונות הניהוליות הנדרשות, נאלץ להצטייד בתחליפים כמו עורמה, מניפולטיביות וחוסר מצפון.

כמובן שלא כל הבכירים הם מרושעים שתפקידם למרר לעובדיהם את החיים (מואהאה). אבל הג'ונגל הקפיטליסטי, המורכב מארגונים ותאגידים, הוליד יותר מנהלים מהטיפוסים הלא חיוביים כל כך. יצא לי לא פעם ולא פעמיים לחזות באנשים חביבים בתפקיד זהה לשלי, שהשתנו לחלוטין ברגע שנבעטו למעלה. מחקרים סוציולוגיים הוכיחו את כוחו של שיכרון הכוח, אבל אין צורך להיתלות באקדמיה. כל ילד דחוי שניתנה לו ההזדמנות להתעלל בילדים דחויים ממנו מכיר את זה. גם אני.

זה לא רק שיכרון הכוח. זו גם הישרדות. הזכרון הטרי של זירת האגרוף שם למטה, בתחתית שרשרת המזון. הצורך לדאוג שלא נדרדר לשם, חס וחלילה. זו פגיעה באגו. המנהלים של היום הם מפוחדים. שום דבר לא ודאי. הדינמיות של עולם העבודה היא ברכה וגם קללה – קידומים ועוד קידומים כשמנגד מנקרת תחושה לא נעימה במיוחד של נשיפות בעורף.

כששואלים אותי "מה אני עושה", שם קוד ל"מה המקצוע שלי בעצם", אני לא יודעת מה להשיב. יש את העבודה שמשלמת את משכורתי, ויש את מה שאני באמת. הם לא זהים. אני רואה את עצמי כאמנית – מאיירת, ציירת, קריקטוריסטית, מעצבת, אנימטורית, כותבת – אבל בעצם אני מקבלת כסף על עריכה בעיתון. אני מנהלת גרועה. ניהול לא מעניין אותי. אני אוהבת לחשוב על דברים בעצמי ולא להורות לאנשים אחרים לחשוב אותם. מנגד, קבלת הוראות מרגיזה אותי באותה מידה – "שאתם תגידו לי מה לעשות?!", והנה, האגו שלי נפגע, למרות שהצהרתי מראש שמקום העבודה שלי לא מגדיר אותי.

גם אני שקלתי את האופצית הניהול הזוהרת. אם אהיה מנהלת, אף אחד לא יוכל להגיד לי מה לעשות. אני אחליט. אני אנווט. אף אחד לא ידרוס אותי. יעריכו אותי. ישמעו לקולי. הוריי! רגע… אבל בשביל לעשות את כל זה אני צריכה להתעלם מהעובדה שלא נולדתי מנהלת, ולהתחיל לארגן לעצמי תכונות חדשות רלוונטיות. להתחנף לגורמים הרלוונטיים. להשקיע אנרגיה במטלות שיקדמו אותי. לרכוש לעצמי תדמית מצליחנית. לשווק את עצמי. והנה, נפלתי לבור אותו כריתי בעצמי. קשרתי את ההערכה העצמית שלי לארגון שבסך הכל משלם לי כסף עבור כישורי.

ב"ברוכים הבאים לבית הבובות", אחד הסרטים המדכאים ביותר שנוצרו אי פעם, שואלת דון (הילדה הדחויה) את אחיה הגדול (גם הוא לא עילוי חברתי) אם גם בתיכון יהיה כל כך גרוע. "כן", אומר לה האח, "אבל אז אנשים ירכלו מאחורי הגב שלך במקום להגיד לך מה הם חושבים עלייך בפרצוף". העולם בו אנחנו חיים הוא ציני. אבל זה לא אומר שצריך לשתף איתו פעולה. העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו.

(*) הפיקוס – בן זוגי, בעלי, משוש עיני, אהבת חיי, אישי, בעלולי, החצי. ידוע כדי.ג'יי פיקוס בחוגים מסויימים (מאוד).

תגיות: קפיטליזם, תקשורת, לחם עבודה, חיים