עמודו!

כי גורמה זה לחלשים

החלטתי למחוק את הפוסט האחרון.

די, זה פשוט לא יעבוד. אני מנסה להכריח את עצמי לצייר, בזמן שאין לי חשק בכלל לעשות את זה. אז למה להתענות סתם? כשזה יגיע, זה יגיע. ואם ארפה מהדוושה, אולי זה יגיע מוקדם מהצפוי.

בכל מקרה, החלטתי לחלוק עם קוראי הבלוג (מי שלא התייאש, לפחות) פנינה נהדרת שמצאתי במהלך שיטוטי אתמול, והיא "מבחר מתכונים נפלאים לארוח וקנוח".

החוברת הדקה, יש להדגיש, היא לא סתם חוברת מתכונים אלא ערוכה ע"י פ. כץ, מורה בכיר למלונאות ולבישול (!!!). ולכבוד כל אלה שמארחים אנשים לכבוד החג (אני לא), הרי לפניכם הקדמה מפי כוהנת הנימוסים הגדולה חנה בבלי, המסבירה לעמישראל כיצד לארגן מסיבת קוקטייל:

"האירוח בשיטת המזנון עם שירות עצמי נפוץ גם במסיבות מעטות משתתפים, שלא לדבר על אירועים רבי משתתפים. בדרך כלל תצויין בהזמנה שעת הקוקטייל בין 8:00-6:00 בערב, ללמד שאין ההזמנה כוללת ארוחת ערב והמסיבה נועדה להסתיים לפני שעת הארוחה. אין מתחילים מסיבת קוקטייל לפני 6:00 בערב כי לא נהוג להגיש משקאות חריפים יותר מוקדם. בקוקטייל מגישים בעיקר מאכלים מלוחים וחריפים ולא מתוקים. אין המארחים חייבים לעמוד כל הזמן בפתח, אך רצוי שבתחילת המסיבה יימצא אחד מהם לא הרחק מהפתח בטווח ראיה של הנכנסים.
במסיבות מעטות משתתפים מחכים להזמנתו של אחד המארחים לגשת למזנון, אך במסיבות רבות משתתפים, כשהמארחים עסוקים בקבלת פני האורחים, היוזמה להתכבד – בידי האורחים.
כאשר מציגים בפניך אורח בלתי מוכר וידיך מלאות, מוותרים על הושטת היד ומסתפקים בתנועת ראש קלה, בחיוך ובברכת שלום אדיבה. מותר לטייל עם כוסית ביד אחת וכריך ביד השניה, אך ברגע שנוגסים מהכריך נעצרים כי אין זה נאה ללעוס בשעת ההליכה.
המזנון יהיה ערוך ומוכן לפני בואם של האורחים; כעובר זמן סביר מצטרפת המארחת, שנוכחותה ליד הפתח אינה חיונית יותר, אל אורחה, ואינה מתרוצצת בין חדר האורחים למטבח.
בקצה השולחן הערוך יש לשים ערימת צלחות שטוחות ועל ידה מזלגות ומפיות. באמצע השולחן – מקום למנה העיקרית, ומאחור – התוספות הקרות ומקום שמור לתוספות החמות, אותן מוציאים מהתנור ברגע האחרון. במקום נראה לעין יש להציב מגש עם ספלים או כוסות וכן סלסלה עם לחמניות או קרקרים".

לאחר מכן מפרטת בבלי את הלכות תה מנחה והזמנות לאחר ארוחת ערב, אבל ברשותכם אחסוך את העצות ואעבור לעיקר הדברים – המתכונים עצמם. מכיוון שמדובר בחוברת של אסם, המתכונים מן הסתם מבוססים על מוצרי אסם. את המתכונים מלווים צילומים מגרים, רובם בצבע, של המתכונים עצמם.

.

(מימין לשמאל: קרוקטים בפטריות, שיפודית אסם, קבב אסם. הפטריות, אגב, הן "אבקת פטריות", מה שזה לא יהיה)

.

(למעלה, עם כיוון השעון: קוקטייל גבינה ועגבניות, קוקטייל דגים, קוקטייל עוף עם שמפניון, קוקטייל לשון וביצה. לשון וביצה. מחתרתי)

.
וכמובן, הקינוחים (חס ושלום לא במסיבות קוקטייל!):

(מימין למעלה, עם כיוון השעון: קצפת אגוזים, אגסי וניל, קסטה אסם (!!), סלט פירות קריש, טרייפל אסם, קרם פירות עם ג'לי וקציפת קרמל. כי אין כמו לפנק את אורחיך בג'לי אסם משובח).

******

וכיאה למתכוני אירוח (וקינוח), החוברת מכילה גם מתכונים לקוקטיילים אלכוהוליים (כי אחרי הכל מותר לשתות אלכוהול משעה 6). החלטתי לפסוח על "קוקטייל נענה עם מלון" ולעבור לתענוג האמיתי – "שייק שוקולד בטעם תפוז":
החומרים הדרושים: 1 חבילה אינסטנט פודינג וניל של אסם, 3/4 כוס חלב, 1/2 צנצנת שמנת צמחית או 1/2 שקית שמת מתוקה, 12 כפיות איסטנט שייק שוקולד של אסם, קליפת תפוז מגוררת, 3 כפות ליקר קירסאו, 1/2 3 כוסות חלב.
הוראות ההכנה: להכין פודינג וניל עם 3/4 כוס חלב ו1/2 שקית שמנת מתוקה. להוסיף אינסטנט שייק שוקולד ולערבב ביחד. להכניס את התערובת המוכנה למגש ההקפאה, לכסות בניילון ולהקפיא בתא ההקפאה. לגרר בפומפיה דקה את הקליפה החיצונית של תפוז, לערבב בליקר קירסאו העשוי מתפוזים. לקרר 8 כוסות רגילות, לשים קוביות פודינג בכל כוס ומעליהן לצקת ליקר עם קליפת תפוז מגוררת, לבחוש קל, להוסיף חלב קר עד לגובה שלושת רבעי הכוס, לא לבחוש.

בתיאבון!
(ושלא תשתו לי חשיש).

תגיות: נוסטלגיה, לול, ישראליאנה

שור ברור איזה פיגור

"את רואה דני הוליווד?"

כך שאל אותי ידיד שלי, אי שם לפני כשבועיים. השאלה, אני מודה, היתה מוזרה במקצת, לאור העובדה שמרבית מכרי יודעים שאינני חובבת גדולה של טלוויזיה בכלל וטלוויזיה ישראלית בפרט.

"את חייבת לראות דני הוליווד! הם חוזרים לאייטיז!".

מילת הקסם נאמרה. לבושתי הרבה, ואת זה מכרי גם יודעים, אני חובבת גדולה של העשור הדלוח ההוא, על מוסיקת מכונות התופים, צבעי המאכל, מחשבי הXT עם המסך הירוק והבגדים הבלתי אפשריים. שלא לדבר על חיבתי הגדולה למסעות בזמן באשר הם. לא לחינם, הסרט החביב עליי משלב את השניים: "בחזרה לעתיד".

למזלי הטוב, אנחנו לא חיים באייטיז, ואת הסדרות של היום קל למצוא אונליין, ואפילו באופן חוקי למדי. yes (ובזאת אני נשבעת ששמם מוזכר למטרות סיפוריות בלבד והם לא שילמו לי אגורה על שרבוב שמם לפוסט) טרחו לעלות את כל הפרקים של "דני הוליווד" לאתר שלהם, ובאיכות סבירה למדי. מכיוון שבימים האחרונים רותקתי לבית בשל מחלה, ומצבי הקוגניטיבי באמת לא היה מי יודע מה, ראיתי 20 (!!!) פרקים של התועבה הזאת, והייתי ממשיכה לו yes לא היו דורשים תשלום עבור הפרקים החדשים יותר.

העלילה, נכון לפרקים שראיתי: דני הוליווד (רן דנקר במבט מצועף וזיפי זקן) הוא כוכב סיקסטיז שנעלם במסתוריות, רק כי הוא מצא את עצמו בשנת 2009. יש לו כל מיני חברים, חלקם מהסיקסטיז, חלקם לא. הם יושבים בדירה תל אביבית מעוצבת ועסוקים בניים-דרופינג יומם ולילה, כי מטא-דאחקות זה השחור החדש. באיזשהו שלב מגלה דני כי בנו מושיקו היה כוכב אייטיז (מושיקו והחתולות!) שמת במסתוריות ב-1986, ודני (על החבורה) מחליטים לחזור, אבוי, לעשור האפל ההוא. שם הם נתקלים באנשי אייטיז שמדברים בסלנג מסתורי, שותים "זיפ", וכמובן – נתקפים בשלל מזימות והתאהבויות. נו, טלנובלה.

עכשיו, אני מודה שזה זבל. זה זבל טהור מהסוג ששכבת האוזון לא יכולה לסבול. העלילה רדודה אף יותר מההומור של החתול שלי, המשחק גרוע אף יותר מהצגת סוף כיתה א' שלי (אם כבר מדברים על 1986) ורגעי המתח מפתיעים כמו ביבי נתניהו. אבל בניגוד לזבל טלוויזיוני אחר, יוצרי "דני הוליווד" מתהדרים במין הילה מרוצה מעצמה, סוג של "הפוך על הפוך" בלתי נסבל שמשמעו: "כן, אנחנו יודעים שאנחנו יוצרים זבל מפגר, אבל אנחנו מאוד מתוחכמים, ואתם לא, ולכן אתם תראו כמה נהנינו לייצר בשבילכם את הזבל הזה כי אנחנו בטלוויזיה ואתם לא".

ונתחיל בעובדות: הסדרה עמוסה באנכרוניזם משווע, מהסוג שאפילו לא דורש מומחית אייטיז אובססיבית כמוני כדי לפתור אותו. מספיק גיגול אחד פשוט ונמרץ כדי לאתר את הפאשלות.

- מחלקת האפטר-אפקטס בטח היתה מאוד מרוצה מעצמה ששתלה את לוגו הטלוויזיה הישראלית בפינה הימנית העליונה של שידורי הטלוויזיה של אז. נחמד מאוד, אבל הטלוויזיה הישראלית לא השתמשה אז בלוגואים כגון אלו. ואם כבר הוכחתם שיש לכם אפטר אפקטס, לא יכולתם להעיף את בניין האופרה מהסקיי-ליין של תל אביב? שלא לדבר על כל היונדאי אקסנט והמאזדה 3 שחולפות-עוברות להן בנונשלנטיות כשהדמויות משרכות את דרכן מהמק'דיוויד לקולוסיאום.

- אבנר, הקלידן של להקת החתולות, מפנטז יומם וליל על סמנתה פוקס ואף מזמזם את להיטה Touch me. השיר אכן נכתב ב1986, אך הפך ללהיט רק ב1987. בכלל, יחסית לסדרה שקוראת לעצמה "דרמה מוסיקלית", רבות השגיאות המוסיקליות בפרקיה. "דרך המלך" יצא ב1989. אדם אמנם פיזז בקדם אירויזיונים דלוחים עוד מתחילת האייטיז, אבל הפך לאליל נוער רק ב1987 בערך. Lovesong של הקיור גם לא ממש רלוונטי. How Soon is Now דווקא רלוונטי, אבל במסיבה בקולוסיאום? מה זה כאן, בריט-פוז? "לא עובדת בשביל אף אחד", שיר שחורשים עליו בסדרה, אכן מאוד אייטיז, אבל מ-1987.
אך הטעויות לא נעצרות בתאריכי הקלטה של שירים: באחד הפרקים האחרונים שראיתי, מנסות שתיים מהדמויות לכבוש את ליבה של אמרגנית כלשהי באמצעות שירים מהסיקסטיז. האמרגנית משליכה אותם מכל המדרגות בטענה שהם "לא אין". לו סצנה כגון זו אכן היתה מתרחשת באייטיז, סביר להניח שששתי הדמויות היו מוחתמות בו במקום. באייטיז היה רטרו סיקסטיז קשה, ואנשים חידשו אולדיז מכל הבא ליד (Venus, You're always on my mind, Locomotion וכו'). אגב, מסיבות באייטיז לא נראו כמו רצועה של גלגלצ מעבירה לשנות ה80. אם כבר, הלהיט הכי פופולארי היה דווקא Let's Twist Again. לכו תבינו רטרו.
(ואם כבר מדברים על מוסיקה, כל מבט עורג של דמות אקראית לעבר גיטרה ממלא אותי בחיל ורעדה. מבט אל גיטרה נוסח דני הוליווד = בקרוב יהיה כאן שיר. ובעיבוד גלגלצי. של יוני בלוך. הצילו.)

- באחד הפרקים יושבת החבורה לצפות בשיגור ה"צ'לנג'ר". אמנם הטלוויזיה הישראלית לא נודעה בטיימיניג המפותח שלה, אבל קשה לי להאמין שהם שידרו במרץ-אפריל התרסקות שהתרחשה בינואר.

- מותו המסתורי של מושיקו מדווח בכותרות ענק בעמוד הראשון של "מעריב", כשפרצופו מרוח בצבע מלא על פני כל הגיליון. "מעריב" החל לצאת בצבע רק בתחילת שנות ה90 (ואם כבר רציתם להיות ממש מגניבים, הייתם משחזרים את "חדשות". אבל "חדשות" לא מימנו אותכם בשביל הפרסומת העאלק-חסויה, נכון?)

- לצורך הסדרה, שוחזר באולפן סניף של "מק'דיוויד" האלמותית. יכולתי להתקטנן ולומר שמק'דיוויד מעולם לא תפס בתל אביב (התל אביבים העדיפו וונדיס / בורגראנץ' סניף אולסי פרי), יכולתי להציק ולהצביע על כך שעיצוב בנוסח דיינר הוא כל כך אבל כל כך סוף ניינטיז, אבל מצאתי פאשלה ששמה את כולן בכיס הקטן – מילקשייק?! במק'דיוויד?!! WTF?!?

יש אנכרוניזם נסלח, כמו שימוש היתר במשקה האלים "זיפ" (אפילו באייטיז הוא נחשב לזול וירוד), או התלבושות המוגזמות של כוכבי הסדרה (אפילו יחסית לאייטיז, believe it or not), או העדרן המוחלט של הסיגריות (אנחנו מדברים על האייטיז, כן?). אבל הדוגמאות ששטחתי למעלה הן כה מביכות, במיוחד לאור זמינותו של הגוגל (או הבינג, לבל נעליב את מיקרוסופט).
אבל זה בדיוק הקטע – לא אכפת להם. ילדים ובני נוער, קהל היעד הטבעי של הסדרה, לא מתעניינים בזוטות כמו מתי הוקלט Crying in the Rain (עוד גרסת כיסוי לשיר סיקסטיז, אגב). הסדרה נועדה להציג את רגליהן החטובות של אלילות הנוער הבאות (אגב, אנורקסיה לא היתה באופנה באייטיז) ואת פרצופיהם הנאים של המודלים הגבריים החדשים. האייטיז זה כאילו מגניב כזה, וזה גם רטרו, וגם לא ממש צריך להתאמץ כי כולנו היינו ילדים באייטיז, וחוץ מזה צריך להעריץ אותנו כי אנחנו נהנים מאוד ואנחנו בטלוויזיה ואתם לא.

רק לציין: כולי בעד זבל. לא כל מוצר תרבותי צריך להיות גבה מצח. אבל זבל עושים באהבה, או לא עושים בכלל. כן, גם סדרה במשקל נוצה יכולה להיות מוקפדת, מהנה, עשויה היטב ומשוחקת לא רע. "דני הוליווד", לעומת זאת, הוא הצאצא הישיר של ביקורת המסעדות הבלתי נסבלות של ימינו, ש50% מתוכם מוקדשות לעלילות הכותב וחבריו האלמוניים בעלי השמות "המוסיקאי", "האמנית", "ההריונית הענוגה" (כבר מזמן עשיתי לעצמי הרגל לקרוא ביקורות מהאמצע). עורכי עיתונים שמצטלמים ערומים על שער העיתון (לא, וזו לא הצעה). הכתיבה מאוהבת בעצמה של "בלייזר". אנשים שכותבים "בלוגר" בקורות החיים שלהם. יאאאא. תראו! אנחנו בברנז'ה!

לסיכום: יוחזרו האייטיז. אני בטוחה שלבנות של "שעת כושר" השתן לא עלה כל כך מהר לראש (אלא אם מדובר בעמידת נר).

תגיות: אייטיז, נוסטלגיה, תקשורת, לול, ישראליאנה

make*retro*money*fast

השיווק הרשתי, כך מסתבר, היה קיים גם בשנות ה60 העליזות. רק בהבדל אחד (פרט לפורמט): היום מדברים על הייאוש בלהיות תפרן ועל הצורך בהתקדמות ובהגשמה אישית. פעם לפחות היתה אחריות משפחתית!

(מתוך גיליון "לאשה", 21.3.67)

תגיות: נוסטלגיה, לול, ישראליאנה

זה הכי, אחי

אח שלי, פרט לשלל עיסוקיו, הוא גם קצין גאה בצה"ל. במשפחה כמו שלי, הידועה בקריירה הצבאית המבישה שלה, מפאר אחי את כוחותינו המזויינים ואפילו מוסיף סומק על לחייו של האלוף (במיל) אלעזר שטרן, ההוא שטען ש"כל התל אביבים משתמטים".

השבוע נאלץ אחי לפקוד "קורס בטיחות", במסגרת תפקידו הנוכחי כקמב"ץ. הוא חזר עם שלל סיפורים, שהיו יכולים להיות משעשעים, לולא היה מדובר בצבא שלנו. הנה אחד מהם:

מעשה בקצין בבסיס בצפון, שהוטלה עליו משימה: להעביר שלל תחמושת ופגזים לבסיס אחר בדרום. הצטייד הקצין ב"אביר" מתפרק, העמיס את הציוד, התכונן לנסיעה, כשלפתע ניגש אליו חייל ושאל אם יוכל לתפוס עימו טרמפ. הקצין, שהיה טוב לבב ושוחר שלום, הסכים ללא היסוס. מזרן בלוי הונח בין כלי המשחית, החייל נשכב עליו, פיהק קלות והשניים יצאו לדרכם הארוכה.

אי שם, בכביש החוף, סמוך לצומת כפר שמריהו, בלם הקצין שלנו בפתאומיות. החייל באותה העת היה שקוע בשינה עמוקה, ומחמת הבלימה הלא צפויה הושלך מהרכב. מבולבל מעט, מצא את עצמו החייל עומד באמצע כביש החוף, כשה"אביר" ממשיך לנסוע בנונשלנטיות. החייל לא איבד את עשתונותיו – חיש קל הוא עצר מכונית חולפת, והצביע על ה"אביר" המתרחק. נהג הרכב לחץ בכל כוחו על דוושת הגז, ותוך דקות ספורות הדביקו השניים את ה"אביר". הקצין הופתע מעט לגלות את החייל ברכב מן השורה, אך עסקת השבויים התבצעה, והחייל קפץ בחזרה אל מזרונו האבוד.

מכאן ועד לבסיס בדרום, נמשכה הנסיעה ללא אירועים מיוחדים. אך הקצין שלנו, כאמור, הוא טוב לבב ושוחר שלום – ועל כן גם טיפוס אחראי. עם הגעתו לבסיס, דיווח הקצין לממונים עליו על התקרית הלא נעימה בכביש החוף, ותוך שניות אורגנה ועדת חקירה.

חקרה הועדה, חקרה וחקרה. נלקחה עדות מהקצין, וגם מהחייל. כעבור יממה של חקירה אינטנסיבית התכנסה הוועדה, התדיינה בינה לבין עצמה, ופרסמה את מסקנותיה:

"להבא, יש להעמיס על ה"אביר" לפחות שני חיילים – כך שאם אחד מהם ייפול בטעות, חברו יוכל להודיע על כך לנהג הרכב".

לא נגעתי.

תגיות: לול, הפרחים לצה"ל

המיתון הוא השחור החדש

ומשחק שתיה, לרגל התקופה: קונים עיתון כלכלי כלשהו, ומצטיידים באלכוהול. מתחילים לקרוא את העיתון. בכל פעם שנתקלים באחת המילים הבאות – "מיתון", "המשבר", "משבר כלכלי", "משבר פיננסי" ו"המצב בשווקים" – שותים. באחריות שלי – לא תגיעו לעמוד הרביעי. הבעיה העיקרית במשחק היא שבהתאם לרוח הדברים, האלכוהול צריך להיות זול במיוחד (מה לעשות, משבר פיננסי לא הולך טוב עם רמי מרטן VSOP), מה שיגרור אחריו תוצאות לא ממש נעימות. כמו המשבר. או השואה.

תגיות: אמנות לעם, לחם עבודה, לול