עמודו!

ציור ביום: 21 במאי

היום הלכתי לדיזנגוף סנטר במטרה לקנות ספר ב"צומת ספרים", ואיכשהו הצלחתי לבחור את הספר היחיד שלא משתתף במבצע "שלושה במאה"/"חצי מחיר"/"ארבעה בעשרים" וכדומה. בכל אופן, כמובן שסקרתי בפעם המי-יודע-כמה את היצע הקומיקס הדל של החנות, ובמקרה נפלתי על עוד אחד ממקבצי הקומיקס הישראליים של שכחתי-את-שמם.
בגדול, אני די משתעממת מקומיקסים ישראליים. העלילה נוטה להיות מרחפת מדי, לא ברורה ולצערי לא מוקפדת כמו הציורים. אבל במקבץ שעיינתי בו היה סיפור של בתיה קולטון שדי משך את תשומת ליבי – סיפור אהבה (ואכזבה) קטן בבית ספר בירושלים של 1966 שהיה מצוייר נהדר, מבויים היטב ובעיקר – ישראלי מאוד. (והזכיר לי כמובן את הקומיקס תוצרת בית, שאני פשוט לא מצליחה לחזור אליו. גררררר). נזכרתי באווירת הסיקסטיז כשהתיישבתי לצייר את הציור של היום.

===
ואם כבר עוסקים בנוסטלגיה ובדיזנגוף סנטר, הרי פיסת רטרו להתענג עליה:

תגיות: ציור ביום מאי, ישראליאנה

ציור ביום: 7 במאי (*2)

ראשית, אפתח בהתנצלות: אתמול הייתי אמורה לפרסם ציור, ולא עשיתי זאת. הסיבה: קרסתי מעייפות כבר בתשע בערב. בכלל, כל אתמול עבר עליי בערפילי עייפות קשים. בעבודה ריחפתי לי חסרת התמקדות (וכך אישרתי מיני כפולות שלא היו אמורות להיות מאושרות, ועם קוראי העיתון הסליחה), באוטובוס חזרה פיהקתי, ולאחר מכן גררתי את רגלי במסדרונות דיזנגוף סנטר. חיפשתי דיו וציפורן. למעשה, חשקתי בדיו עוד בתחילת השבוע, אבל לדאבוני גיליתי שכל חנויות האמנות שהיכרתי סגרו שעריהן. אני תוהה אם הסיבה לכך היא שיותר ויותר אמנים עוברים למחשב, מה שהופך את חנויות האמנות לנישה סטודנטיאלית (כי הם חייבים). למזלי הטוב, ואנדר הזכירה לי שיש חנות מלאכת יד בדיזנגוף סנטר. אכן, מלא ציוד מלאכת יד. אבל היה להם דיו.

במהלך שיטוטי בסנטר, נתקלתי בתופעה משונה. למעשה, נתקלתי בתופעה הזאת עוד בחמישי שעבר, כשעצר אותי בחור צעיר ותמוה-למראה ושאל אותי אם יש באמתחתי עצות כיצד להציע לחברתו הקבועה נישואים, ולאחר מכן ביקש את הטלפון שלי כדי להזמין אותי לחתונה אם הכל ילך כשורה (סירבתי, כמובן). הפעם, עצרו אותי שני בחורים, אחד סביר במראהו והשני מכוער כמו הכפולה שאישרתי כמה שעות קודם לכן. הם רצו לדעת "איפה אפשר להכיר בחורות נורמליות בתל-אביב". השבתי פניהם ריקם כשאמרתי להם שמעולם לא ניסיתי להכיר בחורות נורמליות בתל אביב או מחוצה לה. כעבור כחמש דקות, עצר אותי בחור נוסף, תמהוני אף יותר (ואלוהים עדי שראיתי מלא תמהונים בחיי, אני רולפליירית FFS), שתהה "מי משקר יותר במערכות יחסים, גברים או נשים".

לא חלפה דקה, ובחור נוסף מז'אנר התמהונים פנה אליי ושאל אם אפשר לשאול אותי משהו. בשלב הזה, המוח שלי התחיל לפעול, ועשיתי 1+1 זריז. "אתה השלישי שפונה אליי היום, אתם חלק מקורס?". הבחור המופתע השיב ב"כן" נבוך. "איזה קורס?" הקשיתי. הפעם הוא היה מופתע פחות, וסירב להסגיר את שולחיו. דקה לאחר מכן הוא נעלם אל ההמון.

קראתי רבות על קורסי "אמנות הפיתוי" ועל כך שהם מלמדים בחורים תמימים ונטולי כישורים חברתיים יסודות בהטרדה מינית במסווה של יצירת קשר עם בחורות. לא יצא לי עדיין להיתקל בחומר האנושי שעובר את הקורסים הללו. קשה להגיד שהנ"ל הטרידו אותי (האמת שזה היה די משעשע, ובכל מקרה לא התכוונתי לתת לאף אחד מהם את הטלפון שלי), אבל סלידתי מהקורסים האלה מעוררת בי תהיות האם לפנות להנהלת דיזנגוף סנטר ולספר לה על השיעורים שמתנהלים על חשבון עוברות אורח בימי חמישי בערב. אני תוהה מה תהיה תגובת ההנהלה.

בכל מקרה, אחרי כל זה – הציורים. כן, ציירתי שני ציורים – אחד בשביל אתמול ואחד בשביל היום. שניהם בדיו והציפורן החדשים שלי. לא נגעתי בטכניקה הזאת מאז התיכון, כך שזה בעיקר היה ניסוי וטעיה, בעיקר לאור העובדה שקניתי בטעות ציפורן עבה ממה שרציתי. ההשראה לשני הציורים נלקחה מאלבום תמונות "עשור לישראל", שמצליח בצילומים היפים והאופטימיים שלו לחמם מעט את ליבי הפוסט-ציוני. הציור הראשון מתאר ילדה-עולה מצפון אפריקה, וציירתי קודם כל מתווה בעיפרון. הציור השני הוא של חייל יפה-בלורית ותואר ואותו ציירתי ישירות בדיו. יצא קצת קריפי. בכל מקרה, היה כיף. נראה לי אתנסה עם הדיו גם בעתיד.

====

תגיות: פאטת, ציור ביום, ישראליאנה

כי גורמה זה לחלשים

החלטתי למחוק את הפוסט האחרון.

די, זה פשוט לא יעבוד. אני מנסה להכריח את עצמי לצייר, בזמן שאין לי חשק בכלל לעשות את זה. אז למה להתענות סתם? כשזה יגיע, זה יגיע. ואם ארפה מהדוושה, אולי זה יגיע מוקדם מהצפוי.

בכל מקרה, החלטתי לחלוק עם קוראי הבלוג (מי שלא התייאש, לפחות) פנינה נהדרת שמצאתי במהלך שיטוטי אתמול, והיא "מבחר מתכונים נפלאים לארוח וקנוח".

החוברת הדקה, יש להדגיש, היא לא סתם חוברת מתכונים אלא ערוכה ע"י פ. כץ, מורה בכיר למלונאות ולבישול (!!!). ולכבוד כל אלה שמארחים אנשים לכבוד החג (אני לא), הרי לפניכם הקדמה מפי כוהנת הנימוסים הגדולה חנה בבלי, המסבירה לעמישראל כיצד לארגן מסיבת קוקטייל:

"האירוח בשיטת המזנון עם שירות עצמי נפוץ גם במסיבות מעטות משתתפים, שלא לדבר על אירועים רבי משתתפים. בדרך כלל תצויין בהזמנה שעת הקוקטייל בין 8:00-6:00 בערב, ללמד שאין ההזמנה כוללת ארוחת ערב והמסיבה נועדה להסתיים לפני שעת הארוחה. אין מתחילים מסיבת קוקטייל לפני 6:00 בערב כי לא נהוג להגיש משקאות חריפים יותר מוקדם. בקוקטייל מגישים בעיקר מאכלים מלוחים וחריפים ולא מתוקים. אין המארחים חייבים לעמוד כל הזמן בפתח, אך רצוי שבתחילת המסיבה יימצא אחד מהם לא הרחק מהפתח בטווח ראיה של הנכנסים.
במסיבות מעטות משתתפים מחכים להזמנתו של אחד המארחים לגשת למזנון, אך במסיבות רבות משתתפים, כשהמארחים עסוקים בקבלת פני האורחים, היוזמה להתכבד – בידי האורחים.
כאשר מציגים בפניך אורח בלתי מוכר וידיך מלאות, מוותרים על הושטת היד ומסתפקים בתנועת ראש קלה, בחיוך ובברכת שלום אדיבה. מותר לטייל עם כוסית ביד אחת וכריך ביד השניה, אך ברגע שנוגסים מהכריך נעצרים כי אין זה נאה ללעוס בשעת ההליכה.
המזנון יהיה ערוך ומוכן לפני בואם של האורחים; כעובר זמן סביר מצטרפת המארחת, שנוכחותה ליד הפתח אינה חיונית יותר, אל אורחה, ואינה מתרוצצת בין חדר האורחים למטבח.
בקצה השולחן הערוך יש לשים ערימת צלחות שטוחות ועל ידה מזלגות ומפיות. באמצע השולחן – מקום למנה העיקרית, ומאחור – התוספות הקרות ומקום שמור לתוספות החמות, אותן מוציאים מהתנור ברגע האחרון. במקום נראה לעין יש להציב מגש עם ספלים או כוסות וכן סלסלה עם לחמניות או קרקרים".

לאחר מכן מפרטת בבלי את הלכות תה מנחה והזמנות לאחר ארוחת ערב, אבל ברשותכם אחסוך את העצות ואעבור לעיקר הדברים – המתכונים עצמם. מכיוון שמדובר בחוברת של אסם, המתכונים מן הסתם מבוססים על מוצרי אסם. את המתכונים מלווים צילומים מגרים, רובם בצבע, של המתכונים עצמם.

.

(מימין לשמאל: קרוקטים בפטריות, שיפודית אסם, קבב אסם. הפטריות, אגב, הן "אבקת פטריות", מה שזה לא יהיה)

.

(למעלה, עם כיוון השעון: קוקטייל גבינה ועגבניות, קוקטייל דגים, קוקטייל עוף עם שמפניון, קוקטייל לשון וביצה. לשון וביצה. מחתרתי)

.
וכמובן, הקינוחים (חס ושלום לא במסיבות קוקטייל!):

(מימין למעלה, עם כיוון השעון: קצפת אגוזים, אגסי וניל, קסטה אסם (!!), סלט פירות קריש, טרייפל אסם, קרם פירות עם ג'לי וקציפת קרמל. כי אין כמו לפנק את אורחיך בג'לי אסם משובח).

******

וכיאה למתכוני אירוח (וקינוח), החוברת מכילה גם מתכונים לקוקטיילים אלכוהוליים (כי אחרי הכל מותר לשתות אלכוהול משעה 6). החלטתי לפסוח על "קוקטייל נענה עם מלון" ולעבור לתענוג האמיתי – "שייק שוקולד בטעם תפוז":
החומרים הדרושים: 1 חבילה אינסטנט פודינג וניל של אסם, 3/4 כוס חלב, 1/2 צנצנת שמנת צמחית או 1/2 שקית שמת מתוקה, 12 כפיות איסטנט שייק שוקולד של אסם, קליפת תפוז מגוררת, 3 כפות ליקר קירסאו, 1/2 3 כוסות חלב.
הוראות ההכנה: להכין פודינג וניל עם 3/4 כוס חלב ו1/2 שקית שמנת מתוקה. להוסיף אינסטנט שייק שוקולד ולערבב ביחד. להכניס את התערובת המוכנה למגש ההקפאה, לכסות בניילון ולהקפיא בתא ההקפאה. לגרר בפומפיה דקה את הקליפה החיצונית של תפוז, לערבב בליקר קירסאו העשוי מתפוזים. לקרר 8 כוסות רגילות, לשים קוביות פודינג בכל כוס ומעליהן לצקת ליקר עם קליפת תפוז מגוררת, לבחוש קל, להוסיף חלב קר עד לגובה שלושת רבעי הכוס, לא לבחוש.

בתיאבון!
(ושלא תשתו לי חשיש).

תגיות: נוסטלגיה, לול, ישראליאנה

ונעבור לפרסומות

רבות נאמר וגם נכתב על תהליך הקפיטליזם המהיר שעברה החברה הישראלית. הסוציולוגים יטענו שהדבר נובע ממשבר מלחמת יום הכיפורים, רגע לאחר אופוריית ששת הימים, דבר שהוביל לאובדן אמון חמור במנהיגי מפא"י ובמנהיגים באופן כללי. הכלכלנים, לעומת זאת, יספרו כי האינפלציה החמורה של תחילת שנות ה-80, צעדי הבלימה ופתיחת שוק ההון לכל דיכפין הם אלה שחוללו את השינוי המהיר.

אני לא כלכלנית ולא סוציולוגית. מה שכן, אני חובבת חסרת תקנה של נוסטלגיה ישראלית. החלטתי, אם כן, לבדוק את הסוגיה באמצעות סקירת פרסומות בעיתונות הישראלית הזולה והפופולארית. פרסומות, לטעמי, הם כלי נהדר לבדוק הלכי רוח חברתיים, כי זו בדיוק המטרה שלהם – לאתר את הלכי הרוח החברתיים כדי למכור מוצרים ביעילות הגבוהה ביותר. מי שסיפק לי את הפרסומות משובבות הנפש הללו הוא הארכיון הקרוב ביותר למקום מגורי, קרי אוסף העיתונים הישנים ששוכב אצלי בבית. להלן התוצאה:

לפני מלחמת ששת הימים
רוב הפרסומות בתקופה הזו הן פונקציונליות למדי, אם כי מנומקות בנאיביות חסרת תקנה – "קנה את מוצר X כי הוא הטוב ביותר". א-אה. הרבה טקסט, הרבה איורים ויותר מדי חידודי לשון סרי טעם. אפילו אנשי העסקים שהשתרבבו למודעות, התגלו למרבה הצער כפרסומת לגבינה כחושה.

("לאישה", 1963. כי גברים אמיתיים אוכלים קוטג')

אחרי מלחמת ששת הימים
השגשוג הכלכלי שהביאה עמה המלחמה ניכר גם בפרסומות של אותה תקופה. הרבה מכשירי חשמל, ריהוט ושאר מרעין בישין. אבל עדיין, הפרסומות נותרו פונקציונליות. המודעות בעיקר מתמקדות בלפאר את הנחיצות והשימושיות של כל אותם מכשירים, וכמובן גם להדגיש את מחירם הנוח והמשתלם. מצד שני, עדיין לא שכחנו מאין באנו, כפי שאפשר לראות בפרסומת השמאלית.

("לאישה", 1969. עכשיו הזמן להינפש!)

אך פרט למכונות כביסה, שטיחים וסלונים בהשפעה רומנית מודרנית, עסוקים מפרסמי סוף הסיקסטיז ברכיבה חסרת בושה על גל הניצחון. משפחתיות ישראלית מאוחדת ונמרצת, חיילנו האמיצים והצטרפותנו (לפחות בעיני עצמנו) אל העולם הגדול – מגמה שתתבטא בעיקר בפרסום נוסח שנות ה70.

("העולם הזה", 1969. אחריי לצנחניםשעונים)

שנות ה70
לכאורה, אין הרבה הבדל בין סוף שנות ה-60 לתחילת-אמצע שנות ה-70, לפחות בכל בנוגע לפרסומאים הישראלים. מנגד, את רוח הבזבזנות ("קנו טלוויזיה שתתאים לכם לסלון"!) החליפה רוח החיסכון. גם הפרסומות עצמן נעשו צעירות יותר, חצופות (היום קוראים לזה "סקסיסטיות"), אינדיבידואליסטיות יותר. מגמת-העולם-הגדול נמשכת בעוז: הרבה פרסומות לטיולים בעולם, טיסות, מוצרים אמריקאיים שנחתו בישראל ומשוועים לידיים ישראליות – והכל בכיכובם של דוגמנים שלא באמת נראים מכאן.
והנה פרסומת המשלבת במיומנות רבה את הנאמר לעיל. ללמדכם: צמוד לדולר זה לא מה שחשבתם.

("העולם הזה", 1976. מוצרים פורנו-פיננסיים)

וכן, גם בסבנטיז עסקו בשיווק נמרץ של נדל"ן. אולם בניגוד לפרסומות של היום, המדגישות את יוקרתיות הפרויקט (תמיד זה פרויקט ולא סתם בניין), הפרסומות של פעם ניסו לשווק… שכנים ידידותיים.

("העולם הזה", 1976. מה יותר גרוע – שכנים מהסבנטיז או לגור בנחלת יצחק?)

מגרש המשחקים הפורה ביותר להזיותיהם של מפרסמי הסבנטיז היה ענף הסיגריות. שם נראים ניצני הפרסום המודרני: מתג את המוצר שלך במקום להתעסק בשאלות חסרות ערך כמו מה התועלת שלו. אולי הדבר נבע מהעובדה שהפרסומאים ידעו שהם מוכרים מוצר מסריח ומזיק לבריאות, שאין הבדל רב בינו לבין המתחרים (מישהו אמר משהו על בנקים וחברות סלולר?).

("העולם הזה", 1975. אם אני אשתה הרבה יין פטישים אני לא אשים לב שעישנתי טיים!)

שנות ה-80
וכאן, הפלא והפלא – הפרסומות השתנו לחלוטין. ראשית – הקדמה הטכנולוגית הובילה לכרומו נוצץ והרבה פרסומות בצבע. שנית – המפרסמים זנחו כמעט לחלוטין את הטקסט, ועברו לחלוטין לממלכת הויזו'אל. יוקרה – זאת מילת המפתח. הכל משדר יוקרה (אמנם יוקרת אייטיז, אבל היי, זה לא שהיתה להם ברירה) – בין אם זה ספות או שוקולד רוזמרי. נשים בשמלות נשף, גברים בטוקסידו, סלונים עם ספות עור, תסרוקות מוקפדות, אווירה נוצצת. מכשירי וידאו ב18 תשלומים. "אתה יכול להרשות לעצמך, אז למה אתה מחכה?"

("לאישה", 1981. העיתונים של תחילת שנות ה-80 הומים בפרסומות לכרטיסי אשראי. מצד שני, הפרסומת הזאת דווקא מדגישה שהאישה משתמשת בכרטיס לא לשופינג, אלא למטרות חיוביות כמו האבסת משפתה ב… המממפף.. נוזל ניקוי?)

("להיטון", 1984. אני לא יודעת מה גרוע יותר: האח הבוערת, הליפסטיק הזנותי או העובדה שהמפרסם חשב שטריינינג זה יוקרתי)

לסיכום: זוכרים את הפרסומות למכשירים החשמליים של 1969? גם באייטיז הישראלים ממשיכים (למרבה הפליאה) לקנות מכשירים חשמליים. אבל לעזאזל הפונקציונליות. למי אכפת כמה המקרר הזה עולה או מה הוא עושה (חוץ מקוביות קרח "כפי שמקובל במקררים יוקרתיים בעולם"). העיקר לעלות ברמת החיים!

("עולם האישה", 1987. שום חליפה שבעולם לא תוכל להסתיר את התפוגן במקפיא).

=====

המסקנות? קשה להסיק מסקנות על סמך הצצה לא מחייבת. אבל אם בסיקסטיז ובסבנטיז אורח חיים נהנתני היתה עוד בגדר שמועה רחוקה, הרי שבאייטיז הפכה פתאום היוקרה (או מה ששווק כיוקרה) להיות שאיפת הכלל. הקפיצה המרשימה מתמימות הסבנטיז לגלאמור האייטיז ממחישה, לפחות לטעמי, שמקומם של תהליכים סוציולוגיים טוב ויפה – אבל אין להם משמעות רבה ללא מהלכים כלכליים מקבילים. מצד שני, אפשר לראות שהמגמה בחיתוליה – היוקרה האייטיזית הישראלית צועקת מנובורישיות. בניינטיז המפרסמים הפכו למתוחכמים יותר, ואולי זה דווקא רע.

תגיות: נוסטלגיה, קפיטליזם, ישראליאנה

שור ברור איזה פיגור

"את רואה דני הוליווד?"

כך שאל אותי ידיד שלי, אי שם לפני כשבועיים. השאלה, אני מודה, היתה מוזרה במקצת, לאור העובדה שמרבית מכרי יודעים שאינני חובבת גדולה של טלוויזיה בכלל וטלוויזיה ישראלית בפרט.

"את חייבת לראות דני הוליווד! הם חוזרים לאייטיז!".

מילת הקסם נאמרה. לבושתי הרבה, ואת זה מכרי גם יודעים, אני חובבת גדולה של העשור הדלוח ההוא, על מוסיקת מכונות התופים, צבעי המאכל, מחשבי הXT עם המסך הירוק והבגדים הבלתי אפשריים. שלא לדבר על חיבתי הגדולה למסעות בזמן באשר הם. לא לחינם, הסרט החביב עליי משלב את השניים: "בחזרה לעתיד".

למזלי הטוב, אנחנו לא חיים באייטיז, ואת הסדרות של היום קל למצוא אונליין, ואפילו באופן חוקי למדי. yes (ובזאת אני נשבעת ששמם מוזכר למטרות סיפוריות בלבד והם לא שילמו לי אגורה על שרבוב שמם לפוסט) טרחו לעלות את כל הפרקים של "דני הוליווד" לאתר שלהם, ובאיכות סבירה למדי. מכיוון שבימים האחרונים רותקתי לבית בשל מחלה, ומצבי הקוגניטיבי באמת לא היה מי יודע מה, ראיתי 20 (!!!) פרקים של התועבה הזאת, והייתי ממשיכה לו yes לא היו דורשים תשלום עבור הפרקים החדשים יותר.

העלילה, נכון לפרקים שראיתי: דני הוליווד (רן דנקר במבט מצועף וזיפי זקן) הוא כוכב סיקסטיז שנעלם במסתוריות, רק כי הוא מצא את עצמו בשנת 2009. יש לו כל מיני חברים, חלקם מהסיקסטיז, חלקם לא. הם יושבים בדירה תל אביבית מעוצבת ועסוקים בניים-דרופינג יומם ולילה, כי מטא-דאחקות זה השחור החדש. באיזשהו שלב מגלה דני כי בנו מושיקו היה כוכב אייטיז (מושיקו והחתולות!) שמת במסתוריות ב-1986, ודני (על החבורה) מחליטים לחזור, אבוי, לעשור האפל ההוא. שם הם נתקלים באנשי אייטיז שמדברים בסלנג מסתורי, שותים "זיפ", וכמובן – נתקפים בשלל מזימות והתאהבויות. נו, טלנובלה.

עכשיו, אני מודה שזה זבל. זה זבל טהור מהסוג ששכבת האוזון לא יכולה לסבול. העלילה רדודה אף יותר מההומור של החתול שלי, המשחק גרוע אף יותר מהצגת סוף כיתה א' שלי (אם כבר מדברים על 1986) ורגעי המתח מפתיעים כמו ביבי נתניהו. אבל בניגוד לזבל טלוויזיוני אחר, יוצרי "דני הוליווד" מתהדרים במין הילה מרוצה מעצמה, סוג של "הפוך על הפוך" בלתי נסבל שמשמעו: "כן, אנחנו יודעים שאנחנו יוצרים זבל מפגר, אבל אנחנו מאוד מתוחכמים, ואתם לא, ולכן אתם תראו כמה נהנינו לייצר בשבילכם את הזבל הזה כי אנחנו בטלוויזיה ואתם לא".

ונתחיל בעובדות: הסדרה עמוסה באנכרוניזם משווע, מהסוג שאפילו לא דורש מומחית אייטיז אובססיבית כמוני כדי לפתור אותו. מספיק גיגול אחד פשוט ונמרץ כדי לאתר את הפאשלות.

- מחלקת האפטר-אפקטס בטח היתה מאוד מרוצה מעצמה ששתלה את לוגו הטלוויזיה הישראלית בפינה הימנית העליונה של שידורי הטלוויזיה של אז. נחמד מאוד, אבל הטלוויזיה הישראלית לא השתמשה אז בלוגואים כגון אלו. ואם כבר הוכחתם שיש לכם אפטר אפקטס, לא יכולתם להעיף את בניין האופרה מהסקיי-ליין של תל אביב? שלא לדבר על כל היונדאי אקסנט והמאזדה 3 שחולפות-עוברות להן בנונשלנטיות כשהדמויות משרכות את דרכן מהמק'דיוויד לקולוסיאום.

- אבנר, הקלידן של להקת החתולות, מפנטז יומם וליל על סמנתה פוקס ואף מזמזם את להיטה Touch me. השיר אכן נכתב ב1986, אך הפך ללהיט רק ב1987. בכלל, יחסית לסדרה שקוראת לעצמה "דרמה מוסיקלית", רבות השגיאות המוסיקליות בפרקיה. "דרך המלך" יצא ב1989. אדם אמנם פיזז בקדם אירויזיונים דלוחים עוד מתחילת האייטיז, אבל הפך לאליל נוער רק ב1987 בערך. Lovesong של הקיור גם לא ממש רלוונטי. How Soon is Now דווקא רלוונטי, אבל במסיבה בקולוסיאום? מה זה כאן, בריט-פוז? "לא עובדת בשביל אף אחד", שיר שחורשים עליו בסדרה, אכן מאוד אייטיז, אבל מ-1987.
אך הטעויות לא נעצרות בתאריכי הקלטה של שירים: באחד הפרקים האחרונים שראיתי, מנסות שתיים מהדמויות לכבוש את ליבה של אמרגנית כלשהי באמצעות שירים מהסיקסטיז. האמרגנית משליכה אותם מכל המדרגות בטענה שהם "לא אין". לו סצנה כגון זו אכן היתה מתרחשת באייטיז, סביר להניח שששתי הדמויות היו מוחתמות בו במקום. באייטיז היה רטרו סיקסטיז קשה, ואנשים חידשו אולדיז מכל הבא ליד (Venus, You're always on my mind, Locomotion וכו'). אגב, מסיבות באייטיז לא נראו כמו רצועה של גלגלצ מעבירה לשנות ה80. אם כבר, הלהיט הכי פופולארי היה דווקא Let's Twist Again. לכו תבינו רטרו.
(ואם כבר מדברים על מוסיקה, כל מבט עורג של דמות אקראית לעבר גיטרה ממלא אותי בחיל ורעדה. מבט אל גיטרה נוסח דני הוליווד = בקרוב יהיה כאן שיר. ובעיבוד גלגלצי. של יוני בלוך. הצילו.)

- באחד הפרקים יושבת החבורה לצפות בשיגור ה"צ'לנג'ר". אמנם הטלוויזיה הישראלית לא נודעה בטיימיניג המפותח שלה, אבל קשה לי להאמין שהם שידרו במרץ-אפריל התרסקות שהתרחשה בינואר.

- מותו המסתורי של מושיקו מדווח בכותרות ענק בעמוד הראשון של "מעריב", כשפרצופו מרוח בצבע מלא על פני כל הגיליון. "מעריב" החל לצאת בצבע רק בתחילת שנות ה90 (ואם כבר רציתם להיות ממש מגניבים, הייתם משחזרים את "חדשות". אבל "חדשות" לא מימנו אותכם בשביל הפרסומת העאלק-חסויה, נכון?)

- לצורך הסדרה, שוחזר באולפן סניף של "מק'דיוויד" האלמותית. יכולתי להתקטנן ולומר שמק'דיוויד מעולם לא תפס בתל אביב (התל אביבים העדיפו וונדיס / בורגראנץ' סניף אולסי פרי), יכולתי להציק ולהצביע על כך שעיצוב בנוסח דיינר הוא כל כך אבל כל כך סוף ניינטיז, אבל מצאתי פאשלה ששמה את כולן בכיס הקטן – מילקשייק?! במק'דיוויד?!! WTF?!?

יש אנכרוניזם נסלח, כמו שימוש היתר במשקה האלים "זיפ" (אפילו באייטיז הוא נחשב לזול וירוד), או התלבושות המוגזמות של כוכבי הסדרה (אפילו יחסית לאייטיז, believe it or not), או העדרן המוחלט של הסיגריות (אנחנו מדברים על האייטיז, כן?). אבל הדוגמאות ששטחתי למעלה הן כה מביכות, במיוחד לאור זמינותו של הגוגל (או הבינג, לבל נעליב את מיקרוסופט).
אבל זה בדיוק הקטע – לא אכפת להם. ילדים ובני נוער, קהל היעד הטבעי של הסדרה, לא מתעניינים בזוטות כמו מתי הוקלט Crying in the Rain (עוד גרסת כיסוי לשיר סיקסטיז, אגב). הסדרה נועדה להציג את רגליהן החטובות של אלילות הנוער הבאות (אגב, אנורקסיה לא היתה באופנה באייטיז) ואת פרצופיהם הנאים של המודלים הגבריים החדשים. האייטיז זה כאילו מגניב כזה, וזה גם רטרו, וגם לא ממש צריך להתאמץ כי כולנו היינו ילדים באייטיז, וחוץ מזה צריך להעריץ אותנו כי אנחנו נהנים מאוד ואנחנו בטלוויזיה ואתם לא.

רק לציין: כולי בעד זבל. לא כל מוצר תרבותי צריך להיות גבה מצח. אבל זבל עושים באהבה, או לא עושים בכלל. כן, גם סדרה במשקל נוצה יכולה להיות מוקפדת, מהנה, עשויה היטב ומשוחקת לא רע. "דני הוליווד", לעומת זאת, הוא הצאצא הישיר של ביקורת המסעדות הבלתי נסבלות של ימינו, ש50% מתוכם מוקדשות לעלילות הכותב וחבריו האלמוניים בעלי השמות "המוסיקאי", "האמנית", "ההריונית הענוגה" (כבר מזמן עשיתי לעצמי הרגל לקרוא ביקורות מהאמצע). עורכי עיתונים שמצטלמים ערומים על שער העיתון (לא, וזו לא הצעה). הכתיבה מאוהבת בעצמה של "בלייזר". אנשים שכותבים "בלוגר" בקורות החיים שלהם. יאאאא. תראו! אנחנו בברנז'ה!

לסיכום: יוחזרו האייטיז. אני בטוחה שלבנות של "שעת כושר" השתן לא עלה כל כך מהר לראש (אלא אם מדובר בעמידת נר).

תגיות: אייטיז, נוסטלגיה, תקשורת, לול, ישראליאנה