עמודו!

Comfort Away From Home

וכך, נחתתי היישר מאפריקה אל חום אוגוסט המהביל, ומהר מאוד שקעתי בשגרה המוכרת להפליא. התינוק של השכנים ממשיך לצווח, השכן עם האספירציות המוסיקליות ממשיך לנסות את מזלו (לשווא), העיתונים מלאים בגיבובי ריאליטי/אנחנו-נגד-העולם/מה-לעשות-עם-הילדים-בחופש ותרבות הנהיגה הישראלית מעוררת געגועים לזו הקנייתית (חוק מספר אחד במומבסה לגבי רמזורים: There can be only one). חשבתי לעדכן את הבלוג תוך כדי מסעי, אך בעיות אינטרנט שונות ומשונות מנעו את רצוני, וחוץ מזה, למה להיתקע מול האינטרנטים כשאפשר לבלות עם אחייניות מסוכנות?

בסופו של דבר, הזכרונות שנצרבים בתודעה אלו לא הנופים המרהיבים והחופים הנפלאים (טוב, גם אלו), אלא בעיקר האנקדוטות המשעשעות שנילוו אליהם. האחיינית הגדולה (להלן אלה) הפכה מילדה שתקנית לדברנית חסרת תקנה, כולל מיני פקודות, סידורי ישיבה ונסיונות כנים להתחמק מכעס הורי מוצדק ("ילדה צעקה ואז בא בבון גדול"). האחיינית הקטנה (להלן רובי) צמחה מייצור זעיר וחסר שימושים, לתינוקת ארית רבת חוכמות ("פה פה פה", "דה דה דה", שלא לדבר על "פפפפפפףףףףףףףף" המנצח). וכך עברנו סדנת הורות מזורזת ורוויית אירועים משעשעים, כשבין לבין גם ראינו כמה חיות (למה יש פקק תנועה? כי הג'ירפה רצתה לחצות את הכביש), טיילנו, השתזפנו בים ואכלנו כמות נכבדה של פירות ופאלאק פניר.

בין היתר למדנו את הלקחים החשובים הבאים:

* זנזיבר הוא מקום שנשמע מעולה על הנייר, אך בפועל מדובר במלכודת תיירים מהסוג הגרוע. אפשר אמנם לתכנן טיול נטול-מלכודות באי הפסטורלי, אך הדבר שקול למציאת חוף נטול-צרפתים באוגוסט התל אביבי.

* לא שוכרים רכב מחברות מקומיות. הדבר עלול להיגמר בג'יפ מקרטע במקרה הטוב ובמטאטו (הגרסה המקומית למיניבוסים-חאפריים, רק ששם זו התחבורה החוקית) במקרה הרע.

* אם החלטתם להתלונן בקבלה של המלון על הספארי שארגנו לכם, והחלטתם להשתמש בילדים שלכם כנשק לסחטנות רגשית, אנא דאגו שהם לא יפצחו ב"פפפפפפףףףףףףףףףףףף" תינוקי מטופש רגע אחרי שאתם מבקשים מהצוות להסתכל על הפנים העגומות שלהם.

* קניה בעיקר ידועה בנופי הסאוונה שלה, אבל אם יש לכם זמן רק לספארי אחד, עשו טובה ולכו לאברדיירס. שווה כל זוז.

* "ערי עיזים" אלו עיירות שצמחו לצדי כבישים מרכזיים, וכוללות לרוב: פחונים, דוכנים בעלי סחורה לא ברורה, דוכן אחד למכירת קוקה-קולה, דוכן אחד למכירת קרדיטים לפלאפונים, כמות רנדומלית של ג'ומות (בטלן קנייתי ממוצע) ועיזים. המון עיזים. לפעמים יש גם מלונות דרכים למי שמאס בדרכים הארוכות והפתלתלות. כמו זה:

* סוף סוף נמצא נשק יעיל נגד הביצ'-בויז (בחורים מקומיים צעירים שמחפשים ספונסריות לבנות): להיות בהריון. הם פשוט לא התקרבו אליי. היה מעולה. בכלל, עשו לי די הרבה כבוד בזכות תוכניות ההתרבות שלי. ניגרי מסטול אחד אפילו הבטיח לי בן חכם ויפה כמוהו.

* במומבסה יש רק בית קולנוע אחד, ניאלי סינמקס, אבל הוא איכותי מכל בית קולנוע שתמצאו בגוש דן (למעט גת, אולי). והפופקורן זול וטעים. אגב, מומבסה סיטי מזכירה בעיקר את רמאללה (רק עם ים) ולאף אחד לא באמת אכפת מישראלים/יהודים. למעשה, יהדות זה נשק מעולה נגד גננים סוררים שהחליטו לגנוב ממעסיקיהם, שחוששים ממעשי וודו מזרח תיכוניים לא מוכרים.

* מודעות אבל בעיתונים קנייתים הן דבר קריפי במיוחד. וממכר בצורה לא ברורה. לרוב הן מכילות פוטורצח של המת + סיפור מותו וציון שמות קרובי משפחתו. זכורה מודעה של גרמני אחד, שרוב שטחה הוקדש לספירת שמות כל ילדיו, כולל התוספת האניגמטית "and many others".

* טיסות מאפריקה לישראל הן דבר מעיק, שכולל לרוב עשרות צליינים ניגרים עם מבט מזוגג בעיניים ושאלות כמו "Have you ever heard of Jesus Christ?". כשניסיתי להתחמק מהטפה, ולשאול אחת מהן אם יבקרו בירושלים או בכינרת, היא היתה בהלם שאני מכירה את המקומות האלה למרות שבעליל ברור שלא שמעתי על ג'יזס קרייסט.

* הרבה אנשים נוהגים ללגלג על אפריקה, מתוך מחשבה ש"אין שם כלום", אבל בסופו של דבר ההבדל ביננו לבין קניה לא כל כך גדול כמו שאפשר לחשוב. במומבסה אולי יש אבטחה פרטית וגדרות חשמליים בכל חור קצת יותר לבנבן מהממוצע, אבל היי, אצלנו מסתובבים עם M16 ברחובות.

אתגעגע.

תגיות: חיות מסוכנות, חיים

פסססט. רוצים אוויר?

אחת התכונות הגרועות שלי (לכל ידיעת נשות משאבי-אנוש) היא חוסר היכולת שלי לנדנד לאנשים. אני חיה את חיי מתוך המחשבה (המפוקפקת) שאם ארצה משהו, כנראה שאתאמץ כדי להשיג אותו ולכן אני לא זקוקה לדחיפות מבחוץ כדי להשתכנע. כך למשל, בקריירת המלצרות הקצרה והעגומה שלי התקשיתי למלא את הוראות הבוס, שביקש ממני להזכיר ללקוחות שוב ושוב על קינוחי הבית או לחלופין לשאול בכל הזמנה אם הם רוצים לשתות משהו. הרי אם היו רוצים לשתות משהו, בוודאי היו מזמינים, לא?

בקיצור, מהר מאוד נוכחתי לדעת שאסרטיביות בריאה ואני לא הולכים ביחד, ואי לכך ניסיתי לכוון את הקריירה שלי לאפיקים שאינם דורשים לשכנע אנשים. וכך, במקום לבלות את שעותיי הסטודנטיאליות במוקד שירות או בפאב, הרווחתי את פת לחמי במקומות מעניינים כמו משרד למודעות אבל. הנה מקום שבו גיוס לקוחות נחשב לחוסר נימוס משווע!

מטבע הדברים, גם העבודה הנוכחית שלי לא דורשת יותר מדי הצקה וטלפונים (ואם כן, אני בדרך כלל מגלגלת אותה על צד שלישי), אבל הנה הגיע היום, והביישנות שלי הכישה אותי באחוריי. קיבלתי פרויקט נחמד למדי. התלהבתי. אבל מהר מאוד הבנתי שחלקו המעניין, קרי עריכה וקונספט, נוכס על ידי אנשים אחרים. וכל מה שנותר לי זה להציק לאנשים על מנת לאסוף חומרים.

ואם כבר אני חושפת את חולשותיי, הרי עוד שתיים לאוסף שרק יבהירו את מצב רוחי השפוף: 1. אני לוקחת דברים באופן יותר מדי אישי. 2. יש לי רגש מחוייבות בלתי נלאה. התוצאה של ערבוב כל התכונות הללו, במיכל שנקרא "אני", מנפיק את התוצאה הבאה: נתנו לי משימה, אין לי שמץ של סיכוי לעמוד בה (כי אני לא טובה בלהציק לאנשים), אבל תחושת המחוייבות שלי גורמת לי להרגיש רע ובסופו של דבר אני משוכנעת שהכל באשמתי ושפספסתי את הזדמנות חיי שלא תשוב עוד. הו.

מה שמוביל אותי לתהייה הבאה. בעיקרון יכולתי לזנוח את כתיבת הפוסט הנוכחי (שמיותר לציין כי הוא אינו חלק מדרישות התפקיד שלי), ובמקום זאת להכריח את עצמי לעסוק במלאכת שכנוע-האנשים. אבל אני לא. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש תכונות אופי שקשה לשנות אותן, ואם לא הפגנתי יכולת שיווק עוד בילדותי – גיל 30 הוא לא הזמן להתחיל. מנגד, האם לא מדובר במעין בריחה? לא מדובר, הרי, במשהו שאין ביכולתי הפיזית לבצעו. הרבה טלפונים. זה הכל.

המחשבות האלה מובילות אותי לבשורה החדשה, שנשקפת גם (אבל לא רק) מהעיתונים הכלכליים: להשקיע זה טוב. תהיה יזם. תכונות ניהול הן חשובות. טפח את התדמית שלך. דמות האדם החדש של המאה ה-21 משורטטת לנגד עיננו על שלל תכונותיה, שכוללות בעיקר שיווק וניצול הזדמנויות, ולנו לא נותר אלא להתאים את עצמנו לפיה. אבל מי אמר שזו האופציה היחידה? ואם לא קורצתי מחומר של אנשים-שעושים-כסף, האם נגזר עליי גורלי?

יותר מחוסר יכולתי לעשות בפעולות שיווק, אני לא רוצה. לא בא לי טוב (אני דווקא מחבבת את הביטוי הזה, למרות שהוא קצת סטלני). מילא, אם היה מדובר במשהו שקשור אליי. אז היתה לי מוטיבציה לעשות אותו. אבל מדובר בענייני עבודה. ואת החלק המעניין גם ככה גזלו ממני. אז אני לא טובה בשיווק לשם השיווק.

אז למה אני עדיין מרגישה רע?

תגיות: קפיטליזם, לחם עבודה, חיים, הו

אותה גברת בשינוי אדרת: בלוג חדש-ישן נולד

אז ככה.

הרבה זמן הרגשתי ש"עמודו" זה לא זה. על פניו, הכל היה נכון: השם היה מחוכם ורטרואי במידה הראויה, היתה זומבילדה ב-header והעיצוב היה אדום-אפור-לבן אופנתי. אבל המרכיבים לא הצליחו להתגבש לבלוג שארצה לכתוב בו. "עמודו" נראה לי פשוט מתאמץ מדי, מתוחכם מדי, בלוג של בלוגרית ולא סתם יומן-רשת שלי. תהיתי אם לזנוח אותו בבית הקברות הגדול של האינטרנטים ואפילו שקלתי לחזור לל"ג הישן והטוב. ואז חשבתי לעצמי – למה לזנוח את "עמודו" אם אפשר להעביר אותו ניתוח פלסטי מקיף?

בקיצור, קבלו את "צ'יינמייל ביקיני". יש עיצוב עאלק-חדש (שזקוק לליטושים אחרונים), הזומביאלדה המעצבנת הועפה לעולם שכולו טוב, וכולי תקווה שהאדרת החדשה תגרום לי לכתוב יותר.

בכל מקרה, לרגל פתיחת הבלוג החדש-ישן, אני מכריזה בזאת על אתגר שגנבתי ללא בושה מהבלוג של ארבל: ציור ביום. בחודש פברואר הבא עלינו לטובה אני הולכת לפרסם בבלוג ציור אחד בכל יום. הנושא הנבחר הוא "ילדים", מהסיבה הפשוטה שאני מאוד אוהבת לצייר ילדים. אני לא מתחייבת לרף השקעה מסויים (בכל זאת, אני צריכה לקדם את הכלכלה הישראלית), או להנפיק ציורים איכותיים מדי יום (למרות שזה יהיה נחמד אם כן). אבל ציור ביום – יהיה גם יהיה.

המממ. השעה 5:25. למה לעזאזל אני ערה עדיין? נראה לי שאעשה משהו בנדון.

תגיות: מטא, אמנות לעם, חיים

טובעים במספרים

אני יושבת כאן בעבודה, ומרגישה מחורבן להפליא, הודות לאנטיביוטיקה. בא לי לישון משום מה, למרות שישנתי 11 שעות בלילה האחרון. עם זאת, יש משהו מרענן בלעבוד בעיתון כלכלי: דרמת גלעד שליט, שמסעירה את כל אמצעי התקשורת, פשוט פוסחת עלינו. אף מילה. "הכל מתחבר לכלכלה", גורס הסלוגן, אבל גלעד שליט, ככל הנראה, לא מתחבר לכלכלה. עובדה: הוא לא קיים בבועה הזוהרת של העיתונים הכלכליים.

במוסף סוף השנה ממליצים לי על הרכב תיק השקעות. אנחנו, זוג צעיר בתחילת דרכו, צריך להשקיע בקרנות נאמנות. 50 אלף או 250 אלף לבחירתנו. אין לנו לא את זה ולא את זה. בכלל, תמיד תהיתי מהם כל אותם "זוגות צעירים" שקונים דירות, כפי שמדורי הנדל"ן אוהבים לכתוב. כמעט כל הזוגות הצעירים שאני מכירה חיים בדירות שכורות, ומי שלא – קיבל את הדירה (או את הכסף) מההורים שלו.

בכלל, כשעובדים בעיתון כלכלי, מספרים גדולים לא גורמים אפילו לניד עפעף. מיליון דולר פה, מיליארד שקל שם. ההוא קנה את ההוא. אחזקותיו של ההוא בהוא מסתכמות ב. הוא הפסיד כך וכך. אפילו במונופול לא ספרתי כל כך הרבה כסף.

עוד חמש וחצי שעות. הנה מספר קטן וממשי, למרות שאני תמיד יכולה לספור אותו בשניות כדי לקבל מספר גדול ויפה. אני עדיין מרגישה מחורבן.

תגיות: חיים, הו

כיצד הפסקתי לכתוב והפכתי לבלוגרית

זה לא הבלוג הראשון שלי. במשך שמונה שנים כמעט תיחזקתי בלוג באופן שוטף למדי בלייבג'ורנל (וגם היום אני מעדכנת אותו מדי פעם, אם כי לעיתים רחוקות יותר). עוד לפני כן, בשנת 1999, פתחתי בלוג בOpenDiary, אם כי זה היה בלוג של חיים פיקטיביים ועל כן איננו נחשב. אבל רק מאז שפתחתי את הבלוג הזה, בדומיין משלי, עם וורדפרס מקונפג לפי מידותי, פתאום הצטרפתי לבלוגוספירה.

בתכלס, שני הבלוגים האלה היו נגישים לקהל הרחב באותה מידה. שניהם באינטרנט, ואת שניהם ניתן לדלות באמצעות גוגל. אבל לכתוב בלייבג'ורנל היה פחות מחייב. מרבית האנשים שם היו רוסים/ילדות אמריקאיות, מי שקרא את הבלוג שלי היו חברים, היתה רשימת חברים והאופציות הבלוגריות היו מוגבלות (טראקבק, למשל). כאן, הכל פרוש לפני. ופתאום אני מרגישה שיש לי קהל קוראים שעליי לשמור על נאמנותו ולגרום לו להתעניין בהגיגי.

מעולם לא בדקתי כמה אנשים נכנסו לבלוג הזה. דווקא בלייבג'ורנל ליטפתי בגאווה את רשימת ה"חברים" שלי (אלו שקוראים אותי) ונעלבתי שמי מהם הוריד אותי מרשימתו. ועם זאת, לא היתה לי בעיה לכתוב שם רשומות בעומק "אכלתי גבינה צהובה הבוקר, אוי אוי אוי קיבלתי ציון גרוע בתרגיל בחשיבה יצירתית, איכס אני שונאת את העורכים במעריב". כאן, אני מחוייבת לדיגניטי. לא ללכלך על מקום העבודה (למרות שאני בעבודה ומשעמם לי כרגע). לא למרוח פסקאות בתיאור קורות חיי מאתמול (עם או בלי גבינה צהובה). להפליץ רשומות מנוסחות היטב בעלות מסר מובהק שיכה גלים בביצת הבלוגוספירה המקומית, ויוביל אותי למעמד יובל דרור/עידו קינן/וולווט וכל אותם אנשים שבכרטיס הביקור שלהם כתוב "בלוגר".

האמת? אני נוהגת לזלזל במונח "בלוגר". הוא חסר משמעות כמו "צופה טלוויזיה". הרי מה הביג-דיל בלפתוח בלוג? אבל מסתבר, שלא כל מי שפותח בלוג הוא בלוגר. מרבית חברי ה"בלוגיה" של תפוז הם לא בלוגרים, למרות שיש להם בלוגים שמתעדכנים בתדירות לא רעה בכלל. בלוגר זו מחוייבות. מחוייבות לבלוג שלך. תמה מסויימת. מידור כלשהו של חיי הפרט (או להיפך – נפנוף בוטה בחיי הפרט מתוך אג'נדה). בערך כמו ההבדל בין כותב לבין סופר.

זה לא אומר, כמובן, שכל הבלוגרים נהנים מאיכות מזהירה ומשמירה על רמת עניין גבוהה. חלק מהבלוגים הפופולארים בבלוגוספירה, למשל, משעממים אותי עד מוות. דווקא בגלל שהם מחושבים מדי, ובאיזשהו מקום מעקרים את הקסם של האינטרנט – להציץ לחיים שאינם שלך, בלי העריכה המגמתית של תוכניות הריאליטי.

אז זהו. מאז שהתחלתי לחשוב על עצמי כבלוגרית, ירד ממוצע העדכונים שלי לרמה של אחת לחודש. התכוונתי להכריז בזאת שאני עם הבלוגוספירה סיימתי, ואני חוזרת למתכונת הרגילה של לשפוך את חיי, אבל שוב התפלק לי פוסט בלוגרי מושקע ומנומק. שיט. כנראה שבאמת כבר אין לי תקנה.

תגיות: חיים, בלוגוספירה, הו