עמודו!

Need or Greed?

אני כושלת בעדכון שוטף של הבלוג, אני יודעת. באמת לא בסדר מצידי. העבודה שותה לי את כל הזמן (ויעיד עמוד 15 של הקומיקס שמתקדם בצעדי צב). אבל זה באמת לא תירוץ (או שכן?).

בכל מקרה, הפוסט הזה שוכב כטיוטה חצי גמורה מאז אפריל (!), שלא לדבר על הזמן שהוא התבשל בראשי. רציתי לעלות אותו על הכתב כבר לפני חצי שנה ושנה, אבל חיכיתי עם כתיבתו עד שיהיה לי ברור מעבר לכל ספק שאני נקייה. הרבה פעמים טענתי שנגמלתי, אבל דקה אחרי ההצהרה החגיגית, מצאתי את עצמי נגררת שוב אל התהום. החלטתי להפסיק עם ההצהרות, ואז זה קרה.

על מה אני מדברת בעצם? על אחד ממשחקי המחשב הפופולריים והרווחיים ביותר בעולם, הלא הוא World of Warcraft. התחלתי לשחק ביוני 2006. הפעם האחרונה שנגעתי במשחק היתה בינואר 2009. בין לבין היו הפסקות, כמו 4 חודשים בחו"ל שמנעו ממני לשחק בו, או חודש וחצי בהם הכרחתי את עצמי לא להתקרב אליו. אבל זו לא היתה גמילה אמיתית.

מעולם לא הייתי גיימרית גדולה. כמובן ששיחקתי כמו כל בני דורי במשחקי XT מפגרים, ובקווסטים של סיירה ולוקאס ארטס (אחרי שאחותי פתרה לי אותם). היתה תקופה שהשתעשעתי במשחקי אסטרטגיה כמו Civilization וכדומה, אבל משחקי מחשב מעולם לא היו חלק מהותי מחיי. עד אותו יוני 2006, כשהחלטתי לבדוק "מה זה המשחק הזה שחברה שלי מבזבזת עליו 15 שעות ביממה".

למי שלא מכיר: מדובר במשחק רשת הכרוך בתשלום חודשי ובקניית חבילת המשחק עצמה (שלא לדבר על ההרחבות שיצאו ב2007 וב2008). השחקן יוצר דמות פנטסטית כלשהי, ומתחיל לקדם אותה על ידי פתירת קווסטים, הריגת מפלצות וכדומה. ככל שהדמות מתקדמת יותר, כך מתווספים לה כישורים נוספים וציוד משוכלל יותר. מכיוון במשחק רשת עסקינן, יש חשיבות גדולה לצד החברתי – מבוכים שאי אפשר לעשות אותם ללא שחקנים אחרים, מערכת כלכלית המאפשרת למכור ולקנות ציוד, שיקויים וכדומה, המבוססת על הכסף של המשחק. זהו המשחק על רגל אחת (דקה מאוד).

אז מה כל כך נורא בו? בתכלס, שום דבר. הוא מפגר, הוא דבילי, יש לו גרפיקה חמודה ומוסיקה מגניבה, יש לחשים מגניבים וגם הומור פנימי די מצחיק. הבעיה שהמשחק הזה מתלבש ככפפה ליד על אחת מנקודות התורפה של העידן הנוכחי שלנו – החיפוש הבלתי פוסק אחר "הנוסחה להצלחה".

מאז ומתמיד אנשים רצו להצליח. זו לא המצאה ייחודית למאה ה21. אבל מעולם ההצלחה לא נמכרה כה פשוטה וקלה לעיכול כפי שהיא נמכרת לנו היום. תוכניות הריאליטי. יזמי הסטארט-אפ. קטע מבלוג שפתאום תופס תאוצה, מסתובב ברשת ומזכה את יוצרו בדקות תהילה. הסנאטור האלמוני מאילינוי שהפך למושיע העולם. הילדה הבריטית השמנמנה שהעלתה קטעי מוסיקה משלה ל"מייספייס" והפכה לכוכבת. סוזן בויל (Need I say more?). בעולם עמוס בערוצי מידע ובאפשרויות, דומה כי כל מה שאנחנו זקוקים לו זו מילת קסם, שתפתור את צרותנו ותפלס לנו נתיב מהיר להצלחה.

WoW הוא מילת הקסם. הוא הפך ללהיט ממכר לא בגלל הגרפיקה ולא בגלל העלילה (פחחחח) ולא בגלל המוסיקה. הוא מצליח משום שיש בידיו את הנוסחה. בשביל להצליח בעולם הוירטואלי של וורקראפט, לא צריך אינטלגנציה מזהירה, כישורי משחק מדהימים או יכולת חברתית מוכחת. צריך רק דבר אחד – זמן. כל מי שישקיע את הזמן הנדרש בחזרה על שלל פעולות רפיטטיביות, יצליח להגיע לדרגה המקסימלית במשחק, בין אם הוא גיימר משופשף ובין אם הוא אמא שלי.

אבל זהו רק חלקה הראשון של הנוסחה. לו המשחק היה כרוך בעבודה שחורה בלבד, הוא לעולם לא היה תופס תאוצה. אבל WoW בנוי בצורה חכמה – הוא דואג לתגמל אותך על כך וכך זמן של השקעה, ובו זמנית מסמן בפניך את המטרה הבאה, שלעולם תדרוש ממך יותר זמן כדי להגשימה (אבל אם הגעת עד הלום, אז מה? לא תשקיע עוד קצת?). למשחק אין סוף. גם כשחשבת שניצחת את המשחק, והגעת לדרגה המקסימלית, מסתבר לך שזה רק קצה הקרחון – ולפניך מסלול התקדמות חדש שמיועד לבעלי דרגות מקסימליות בלבד. הרבה במשחק מבוסס על גלגולים ומזל – בדיוק כמו הימורים, על כל מה שכרוך בכך. הצד החברתי של המשחק מסכם את הנוסחה. הרי להצלחה אין ממש משמעות אם היא לא נמדדת יחסית להישגם של אחרים. לא רק זאת – ההתקדמות של חבריך למשחק מדרבנת אותך להתקדם גם כן. אחרת תישאר מאחור ולא תוכל לשחק איתם.

כשאני מסיימת לצייר עמוד קומיקס או קריקטורה אני מרגישה תחושת סיפוק וגאווה שאין כמוה. מצד שני, התחושה הזאת אינה מובטחת לי. אני יכולה להתחיל לצייר, וכעבור כמה שעות של עבודה להתייאש מהתהליך ולזרוק את כל מה שעשיתי לפח. או לחלופין להשלים את הציור ולהתאכזב מהתוצאה. או להיות מאוד מרוצה ממה שעשיתי, ואז להיפגע ממילות הביקורת הראשונות שמוטחות בי, שיגרמו לי לאבד את הביטחון ולחשוב שפרי יצירתי אינו ראוי למאכל חתולים. אבל הנה, הגיע WoW, ואפשר לי להשיג את אותה תחושת סיפוק וגאווה מעמלי – בסיכויי הצלחה של 100 אחוז. אז למה להתאמץ בליצור משהו חדש?

וכאן החפיפה בין WoW לסמים. כמו שמכורים לסמים מוותרים על התהליך הארוך הכרוך בהפיכת המציאות שלהם לשמחה ורגועה יותר, ופשוט נוטלים סם שגורם להם להרגיש מאושרים, כך אנשים ש"רוצים להצליח" מדלגים על המסלול המפרך של למידה, כישלון, חיפוש, עוד כישלון, הארה ועוד למידה, ופשוט שואפים לקרבם משחק מחשב שמאפשר להם להגיע לתחושת ההישגיות מבלי שעשו דבר מהותי כדי להגיע אליה.

השקעתי מלא זמן במשחק, והוא עדיין כאין וכאפס לעומת מכורים אמיתיים. יש פונקציה במשחק שמאפשרת לך לדעת כמה ימים (מלאים) שיחקת כל דמות. אם אני לא טועה, על הדמות הראשית שלי ביליתי כ45 ימים, על הדמות המשנית שלי כ30 ומשהו, ואילו על שאר הדמויות 20 ימים מצטברים. 20+30+45 הם 95 ימים. 95*24 = 2280 שעות מחיי שהוקדשו לוורלד אוף וורקראפט. יותר מסרט הגמר שלי ומהקומיקס גם יחד. חישוב מהיר מגלה לי להפתעתי כי אפילו בתפקידי האחרון ב"מעריב" (אותו מילאתי שנה ושמונה חודשים) השקעתי פחות שעות.

האם הרווחתי כסף? נהפוך הוא. שילמתי 12 יורו לחודש דמי מנוי (שלא לדבר על החבילה הבסיסית ושתי חבילת ההרחבה). יצאתי יצירתית יותר? ממש לא. המשחק מחייב אותך ללכת בתבנית קבועה ובלתי ניתנת לסטיה כדי להתקדם. יצאתי שחקנית טובה יותר? לא, אני עדיין גיימרית מחורבנת כפי שהייתי. השתפשפתי באנגלית? לא ממש. האנגלית של מרבית השחקנים עלובה למדי. הכרתי חברים? כן, ניהלתי שיחות ארוכות עם אנשים שעד היום אין לי מושג איך קוראים להם ומה הם עושים בחיים (חוץ מוורקראפט).

אבל נעזוב תועלתנות, זה כולה משחק לשעות הפנאי. השאלה החשובה היא – נהניתי? והתשובה היא לא. 90% מה2280 השעות שהשקעתי במשחק היו סבל בל יתואר. שנאתי את הקווסטים המפגרים, את הצורך לעשות כל מבוך 10 פעמים לפחות בתקווה שחתיכת השריון שאני רוצה אכן תתגלגל לידי, את הקרבות המטומטמים עם השחקנים האחרים, את העלילה המטופשת להחריד, את תפקידי בקרבות המשותפים שהסתכם בזגזוג משועמם בין שני לחשים: Flash of Light ו-Holy Light (לא שהאחרים ביצעו פעולות מורכבות יותר), את העובדה שאין לי מספיק זמן כדי להיות מתקדמת כמו כל האנשים האחרים סביבי..

הרבה פעמים רציתי לנטוש את המשחק לאנחות, אבל פשוט לא יכולתי. התחושה ש"יכולתי להשיג יותר" ניקרה בי, והובילה אותי פעם אחר פעם להקליד את שם המשתמש והסיסמה שלי במסך הLogin של המשחק. לא רציתי לצאת מהמסלול. מעניין הוא, שברגע שהכרחתי את עצמי לצייר שוב, פתאום הבחנתי ששעות המשחק שלי מתקצרות. ויום אחד שמתי לב שלא התחברתי כבר חודש. אז השארתי הודעת פרידה בפורום של הגילדה (קבוצת המשחק) שלי, ושבתי להשקיע את שעות הפנאי שלי בדברים אחרים. נכון, המשחק מעניק תחושת הישגיות שלא תסולא בפז, אבל הסיפוק שמתמלא בי אחרי ציור טוב, פוסט משובח או יום מוצלח בעבודה (האמיתית שלי, זו שמשלמת לי כסף) – הוא אמיתי, כי הוא מבוסס על הכישורים והיכולת שלי, ולא על נתיב שסללה חברה מסחרית שבסך הכל מעוניינת שאמשיך לשלם לה את דמי המנוי.

תגיות: חיים, הו, וורלד אוף וורקראק