עמודו!

עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה

באופן מקרי למדי, הסיור בבילינסון נקבע באותו יום שבו החלטתי שאני לא רוצה ללדת בבית.

הבהרה קלה: אין לי דבר נגד לידות בית. זה באמת אחלה – סביבה מוכרת, מיילדת מוסמכת צמודה, ללא אורות מסנוורים, בלי חשש להתערבויות מיותרות. אבל לאחר שחשבתי על העניין לעומק, הגעתי למסקנה שרופאים וחדרי ניתוח בהישג יד משרים עליי ביטחון רב יותר מאשר מרפסות באוהאוס וחתולים בהישג יד. פרט לכך, למרות החששות שיש לי מאפידורל, מי יערב לי שכאבי הלידה לא ישתקו אותי? ראבק, אני לוקחת אלגוליזין נגד כאבי מחזור! (יתרון גדול בהריון: אין מחזור). אז למה אני נשמעת כל כך מתנצלת? פרטים בהמשך.

בילינסון הוא בית חולים. טוב, גם תל השומר הוא בית חולים, אבל שם ניסו להסוות זאת היטב. המיילדת שערכה את הסיור בבילינסון לא ניסתה אף לרגע לעטוף את המציאות בעננים ורדרדים ומעצימים. "כן, אנחנו מנסים ללכת לקראת היולדת, אבל אנחנו בית חולים ציבורי ולכן מחוייבים לנהלים ולאילוצי כוח אדם. Take it or leave it". ישר ולעניין, ללא גינונים מיותרים, מה שגרם לי להעריך אותה מאוד. מצד שני, זה לא גרם לי להשתוקק ללדת בבית החולים הזה. אורות הניאון היו מסנוורים, החדרים היו מרתיעים, ההמולה במסדרונות היתה גדולה, פקידת הקבלה היתה אנטיפאתית ("שם!" היא נבחה עליי עוד בטרם הספקתי לשאול היכן נקודת המפגש), הביות המלא היה מוטל בספק, והקהל שבא לסיור היה – וסליחה על הסטריאוטיפיות – ערסי לאללה.

יצאתי אחרי הסיור בתחושה כבדה. לכאורה פתרון הזהב מצוי בהישג ידי – אני מכירה אחלה מיילדת בית, אין לי בעיה לממן את העסק, אין לי שום בעיות בריאותיות (טפו טפו) שימנעו ממני לידה טבעית והבית שלי קרוב מאוד לבית חולים (אם העסק חו"ח משתבש). אבל בכל זאת, ומתוך מחשבה צלולה, אני מעדיפה שנשימתה הראשונה של התינוקית תהיה במקום צפוף, מבהיק, רועש ומנוכר. כך שלמעשה אני בוחרת, ככל הנראה, את האופציה הפחות טובה, בהתחשב בכל הנתונים. האין זה הופך אותי לאמא נוראית ואיומה? לא עדיף לי להקל על כאב בדרכים טבעיות, מאשר להיות קרוב לפיתוי רפואי, שעלול לגרור אותי להתערבויות מיותרות, חתכים, חוסר אונים וכדומה? אז כן, אני מתנצלת. ואני אפילו לא יודעת בפני מי.

בכל מקרה, החיפוש ממשיך. אם כבר בית חולים סטנדרטי, אני מעדיפה את ליס. יותר קרוב לבית. והיי, התינוקית לא תסלח לי אף פעם אם אכריח אותה להיוולד בפתח תקווה.

תגיות: תינוקית, הו

פסססט. רוצים אוויר?

אחת התכונות הגרועות שלי (לכל ידיעת נשות משאבי-אנוש) היא חוסר היכולת שלי לנדנד לאנשים. אני חיה את חיי מתוך המחשבה (המפוקפקת) שאם ארצה משהו, כנראה שאתאמץ כדי להשיג אותו ולכן אני לא זקוקה לדחיפות מבחוץ כדי להשתכנע. כך למשל, בקריירת המלצרות הקצרה והעגומה שלי התקשיתי למלא את הוראות הבוס, שביקש ממני להזכיר ללקוחות שוב ושוב על קינוחי הבית או לחלופין לשאול בכל הזמנה אם הם רוצים לשתות משהו. הרי אם היו רוצים לשתות משהו, בוודאי היו מזמינים, לא?

בקיצור, מהר מאוד נוכחתי לדעת שאסרטיביות בריאה ואני לא הולכים ביחד, ואי לכך ניסיתי לכוון את הקריירה שלי לאפיקים שאינם דורשים לשכנע אנשים. וכך, במקום לבלות את שעותיי הסטודנטיאליות במוקד שירות או בפאב, הרווחתי את פת לחמי במקומות מעניינים כמו משרד למודעות אבל. הנה מקום שבו גיוס לקוחות נחשב לחוסר נימוס משווע!

מטבע הדברים, גם העבודה הנוכחית שלי לא דורשת יותר מדי הצקה וטלפונים (ואם כן, אני בדרך כלל מגלגלת אותה על צד שלישי), אבל הנה הגיע היום, והביישנות שלי הכישה אותי באחוריי. קיבלתי פרויקט נחמד למדי. התלהבתי. אבל מהר מאוד הבנתי שחלקו המעניין, קרי עריכה וקונספט, נוכס על ידי אנשים אחרים. וכל מה שנותר לי זה להציק לאנשים על מנת לאסוף חומרים.

ואם כבר אני חושפת את חולשותיי, הרי עוד שתיים לאוסף שרק יבהירו את מצב רוחי השפוף: 1. אני לוקחת דברים באופן יותר מדי אישי. 2. יש לי רגש מחוייבות בלתי נלאה. התוצאה של ערבוב כל התכונות הללו, במיכל שנקרא "אני", מנפיק את התוצאה הבאה: נתנו לי משימה, אין לי שמץ של סיכוי לעמוד בה (כי אני לא טובה בלהציק לאנשים), אבל תחושת המחוייבות שלי גורמת לי להרגיש רע ובסופו של דבר אני משוכנעת שהכל באשמתי ושפספסתי את הזדמנות חיי שלא תשוב עוד. הו.

מה שמוביל אותי לתהייה הבאה. בעיקרון יכולתי לזנוח את כתיבת הפוסט הנוכחי (שמיותר לציין כי הוא אינו חלק מדרישות התפקיד שלי), ובמקום זאת להכריח את עצמי לעסוק במלאכת שכנוע-האנשים. אבל אני לא. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש תכונות אופי שקשה לשנות אותן, ואם לא הפגנתי יכולת שיווק עוד בילדותי – גיל 30 הוא לא הזמן להתחיל. מנגד, האם לא מדובר במעין בריחה? לא מדובר, הרי, במשהו שאין ביכולתי הפיזית לבצעו. הרבה טלפונים. זה הכל.

המחשבות האלה מובילות אותי לבשורה החדשה, שנשקפת גם (אבל לא רק) מהעיתונים הכלכליים: להשקיע זה טוב. תהיה יזם. תכונות ניהול הן חשובות. טפח את התדמית שלך. דמות האדם החדש של המאה ה-21 משורטטת לנגד עיננו על שלל תכונותיה, שכוללות בעיקר שיווק וניצול הזדמנויות, ולנו לא נותר אלא להתאים את עצמנו לפיה. אבל מי אמר שזו האופציה היחידה? ואם לא קורצתי מחומר של אנשים-שעושים-כסף, האם נגזר עליי גורלי?

יותר מחוסר יכולתי לעשות בפעולות שיווק, אני לא רוצה. לא בא לי טוב (אני דווקא מחבבת את הביטוי הזה, למרות שהוא קצת סטלני). מילא, אם היה מדובר במשהו שקשור אליי. אז היתה לי מוטיבציה לעשות אותו. אבל מדובר בענייני עבודה. ואת החלק המעניין גם ככה גזלו ממני. אז אני לא טובה בשיווק לשם השיווק.

אז למה אני עדיין מרגישה רע?

תגיות: קפיטליזם, לחם עבודה, חיים, הו

טובעים במספרים

אני יושבת כאן בעבודה, ומרגישה מחורבן להפליא, הודות לאנטיביוטיקה. בא לי לישון משום מה, למרות שישנתי 11 שעות בלילה האחרון. עם זאת, יש משהו מרענן בלעבוד בעיתון כלכלי: דרמת גלעד שליט, שמסעירה את כל אמצעי התקשורת, פשוט פוסחת עלינו. אף מילה. "הכל מתחבר לכלכלה", גורס הסלוגן, אבל גלעד שליט, ככל הנראה, לא מתחבר לכלכלה. עובדה: הוא לא קיים בבועה הזוהרת של העיתונים הכלכליים.

במוסף סוף השנה ממליצים לי על הרכב תיק השקעות. אנחנו, זוג צעיר בתחילת דרכו, צריך להשקיע בקרנות נאמנות. 50 אלף או 250 אלף לבחירתנו. אין לנו לא את זה ולא את זה. בכלל, תמיד תהיתי מהם כל אותם "זוגות צעירים" שקונים דירות, כפי שמדורי הנדל"ן אוהבים לכתוב. כמעט כל הזוגות הצעירים שאני מכירה חיים בדירות שכורות, ומי שלא – קיבל את הדירה (או את הכסף) מההורים שלו.

בכלל, כשעובדים בעיתון כלכלי, מספרים גדולים לא גורמים אפילו לניד עפעף. מיליון דולר פה, מיליארד שקל שם. ההוא קנה את ההוא. אחזקותיו של ההוא בהוא מסתכמות ב. הוא הפסיד כך וכך. אפילו במונופול לא ספרתי כל כך הרבה כסף.

עוד חמש וחצי שעות. הנה מספר קטן וממשי, למרות שאני תמיד יכולה לספור אותו בשניות כדי לקבל מספר גדול ויפה. אני עדיין מרגישה מחורבן.

תגיות: חיים, הו

עוד לא ראינו דם

יש משהו מרענן בלהיות חולה. הבטלה מאונס, ההשתחררות ממחויבויות, ההרחקה הכפויה מהעולם החיצון (כולל האינטרנט). זמן טוב להעסיק את המוח בשלל מחשבות – ולהאביס את העיניים בשלל תוכניות טלוויזיה.

אני לא טיפוס של טלוויזיה. מאז שיצאתי מממלכת-הפול, אי שם בגיל 21, ניתקתי את יחסי עם חברות הכבלים והלווין. היתה אמנם תקופה שבה הוט כפו עלי חבילה בחינם-עאלק, כדרכן של חברות הכבלים, אבל גם אז התפריט הטלוויזיוני שלי כלל בעיקר קליפים בVH-1 קלאסיק. אפילו שקיעת הסטרימינג הטלוויזיוני המסורתי ועליית קרנם של הילדים המאאגניבים באימיול ובביטורנט לא שכנעה אותי לעקוב אחר כל הסדרות שכולם עוקבים אחריהן. סופרנוס? האוס? 30 רוק? נמלטים? גיבורים? כן, יש דברים כאלה. בעיקר נתקלתי בהם בביקורות ברשת.

זה לא בגלל אליטיזם תרבותי, חס ושלום. ולראיה – הסדרה היחידה שמצאתי אורך-רוח מספיק כדי לעקוב אחריה באדיקות היא "אבודים", ואלוהים עדי שמדובר בסדרה נחותה להפליא. ומאז העונה השלישית אפילו לא מעניינת במיוחד. סדרות טלוויזיה הן עניין של מחוייבות – להכיר את העולם, להתאהב בדמויות (או לחלופין לפתח סלידה משכנעת לאי-אילו מהן), להידרך עם הישמע אות הפתיחה, לצפות בכליון עיניים לפרק הבא/לעונה הבאה, לקרוא ניתוחים רלוונטיים. ואני? אני מסוגלת לארח כמות מוגבלת של קשרים מחייבים בחיי. מה לעשות, מעולם לא הייתי אשת מולטי-טאסקינג.

אבל כל הגבולות נפרצים כשאני חולה. קריאה כואבת לעיניים, ציור הוא מחוץ לתחום, אינטרנטים הם משימה מפרכת, יציאה החוצה לא רלוונטית. מה כבר עוד נותר? לצפות בטלוויזיה.

שתי הסדרות שאותן דגמתי בעודי שרויה על מיטת חוליי (שהיתה בעצם ספה לא נוחה של איקאה, אבל "קליפאן-חוליי" פשוט לא מעביר את האווירה השחפתית המתבקשת) היו Mad Men וTrue Blood. האחת איכותית ומחוכמת עם אווירת רטרו מוקפדת ומשוחה בג'ל, השניה טראשית ושטופת-דם עם אווירת הום-פרייז בשמן ממוחזר. מהכרותי עם הנפשות הפועלות – קרי אני – טבעי שאבחר בפרסומאים מהסיקסטיז, לא?

אולי זו השפעת, אולי זו חיבתי הנסתרת לערפדים (אח, אין כמו Vampire The Masquerade. הו הניינטיז. יאק), אבל מאד מן על קריצותיה השונות נזנחה לאחר שלושה פרקים בלבד. לעומת זאת ראיתי עונה שלמה של True Blood ואפילו גלשתי לתוככי העונה השניה. שיא מרשים לכל הדעות. יש דם, יש שיניים, יש טיפוסים גותיים בבגדים מינימליים, יש הרבה אנשים עם מבטא דרומי (חלקו מזויף). מה עוד כבר צריך? הגיון? נהההה. אם הצלחתי להתמכר ל"אבודים", שום דבר כבר לא יכול לעצור אותי.

ואולי זו הנקודה. אני פוסחת על הרבה דברים מתוך פחד להתחיל אותם. מתוך חשש שהמושא-העומד-על-הפרק לא יהלום במאה אחוז את מטרותי. פרפקציוניזם-צריכה, אפשר לקרוא לזה. אני יכולה ללכת חודשים בנעליים בלויות כי "לא אמצא אף פעם את הנעליים המושלמות". ומה כבר מדובר? כולה נעליים. אני יכולה לדלג על ארוחות כי "אין לי מושג מה אני רוצה לאכול". ואוכל, בין אם הוא טעים ובין אם לא, מסיים את חייו באותו אופן. אני יכולה לוותר על נסיונות-ציור כי "מה כבר הטעם אם זה לא ייצא מושלם". כאילו שהעולם כולו נדרך בציפיה לפרי-שרבוטיי.

True Blood היא סדרה סופר-מטופשת. נו באמת. ערפדים. אבל היא כיפית בצורה לא רגילה. אני נהנית ממנה. יש כמה דמויות משנה שהתחבבו עליי מאוד. ויכול להיות שבהמשך יימאס לי ממנה. מה כבר קרה? ואולי זו המסקנה המתבקשת משבוע-הבטלה-מאונס שעבר עליי – עזבי מחשבות, עזבי תכנונים, עזבי ניתוחים עמוקים. Just Do It.

הנה, אפילו כתבתי פוסט.

תגיות: הו

געגועי ל2005

"הרגע קברנו את לוצ'יה", כך בשיחה בג'יטוק ביום שני בשלוש בבוקר. והופ – חזרתי במנהרת הזמן לקיץ 2005.

קיץ 2005 היתה תקופה מוזרה למדי. הגשתי את סרט הגמר שלי לבצלאל, ולפתע היה לי המון זמן פנוי שלא ידעתי מה לעשות איתו. עזבתי את ירושלים וחזרתי לגור עם אמא שלי, עד שהתפנתה הדירה שרציתי בתל אביב (הגיס שלי שאז עוד לא היה הגיס שלי התקבל לבצלאל ופינה את החירבה שלו. אשכרה חילופי משמרות). חתמתי על החוזה עם מעריב, ועשיתי משמרות בדסק החדשות ובמעריב עסקים יחד עם כל מיני אנשים שלא ידעתי שדרכינו יצטלבו ארבע שנים מאוחר יותר. ציירתי קריקטורות לנענע ועיצבתי פליירים לכל מיני מוסדות אלכוהוליים. הייתי רזה ב8 קילו (האח לדיאטת בצלאל). הלכתי הרבה לים עם אהובתי הלסבית (שלא היתה לסבית בכלל אבל אמא שלי החליטה שאני מנהלת עימה רומן סוער מרוב שבילינו יחד). שיחקתי בDDR כששיערי קלוע לצמות. קראתי הרבה פאנפיקים זולים של הארי פוטר. אני לא זוכרת מה שמעתי, כנראה Cranes. קיבלתי את העבודה הראשונה (והאחרונה…) בתשלום באנימציה, עבודה שמסמסתי אותה מאוחר יותר, ב2006 הנוראה. החתו עדיין היה בסביבה והקטן היה באמת קטן. אלפרד, הפורד פיאסטה החבוט ששירת אותי נאמנה במשך כל שנותי בבצלאל, התפגר. ראיתי ברצף את כל העונות של בבילון5, עד שנשברתי ברביעית. הפיקוס (שאז לא היה בן זוג שלי בכלל) עבר לדירת הOCD, וישנתי אצלו פעם בשבוע בגלל שהיו לי כל מיני השלמות לבצלאל. ב2005, לראשונה בחיי, לא ידעתי לאן אני הולכת (עד היום אני לא יודעת, אבל כבר לא אכפת לי).

והיה כמובן את המשחק – המשחק האחרון שהיה התמכרות של ממש.

רולפליינג תמיד היה כיף בלתי נדלה בשבילי, אבל היום התמסדתי. אני משחקת פעם בשבועיים (בשאיפה), משחק קליל ללא יומרות כי ככה הקבוצה רוצה. זה כיף, אבל זה לא אותו הדבר. אז, ב2005, הייתי מכורה. סשנים פעם בשבוע (פעם בשבוע! איזו פריוויליגיה!). מישהו נודב לקנות חומוס תעשייתי ירוד ופיתות זולות באמפמ הסמוך. היינו משחקים שעות (אני ואהובתי הלסבית, להלן א"ל, היינו רוצות יותר, הבנים פחות). היתה מוסיקה. לפעמים הייתי חוטפת מיגרנות נוראיות עקב המעמסה הרגשית – תמיד קברנו מישהו (באשמתנו או שלא), הצלנו את העולם (או לפחות ניסינו), נזכרנו בילדות העגומה של הדמויות (כי התחלנו בלי זיכרון) וניהלנו שיחות נפש עמוקות זה עם זה.

לוצ'יה, הדמות שלי (לא אני בחרתי את השם אבל במהרה נאלצתי להודות שהשם הולם אותה להפליא) היתה בוצ'ה זועמת וחובבת-מכות. להודות באמת, היא היתה טיפוס די בלתי נסבל. היו דמויות שהזדהיתי עימן יותר במהלך קריירת המשחקנות שלי. אבל לוצ'יה היתה כל כך 2005, כל כך התקופה הזאת, כל כך אני דאז – התסכול, הנאמנות, הזעם, הקנאה, הבלבול והטוטאליות.

ואז 2005 פינתה את מקומה ל2006, השנה הגרועה בחיי. המשחק נמוג לו באותה שנה. אני וא"ל רבנו נוראות. אני התכנסתי בזעם ובקנאה וחירבתי מערכות יחסים אחת אחרי השניה. ב2007 נערך נסיון החייאה למשחק, אבל הוא לא צלח. הוא גווע באופן סופי אחרי 4 פגישות בלבד. אנשים התפזרו להם לכל עבר, והמשיכו בחייהם.

עד שיום אחד, ארבע שנים אחרי אות הפתיחה, הפציע אחד השחקנים לביקור מולדת (אשכרה התפזרנו לכל עבר) וביקש סיום הולם למשחק. וכך היה. הם נפגשו כמה פעמים, שיחקו בלהט כמו בימים ההם, והכימיה – כך נראה ממקום מושבי במרחקים – עודנה התרוצצה. אני, כפי שניתן להבין, לא הייתי שם. אני לא מצטערת על כך. זו היתה החלטה שלי לא להיות שם, להשאיר את העבר בעבר. אבל הנוסטלגיה, אוף, הנוסטלגיה.

מה שרע בנוסטלגיה היא היכולת המדהימה שלה לדלות את האירועים הנפלאים שהיו בעבר, ולהעביר אותם דרך הפילטר של מי שאני היום. ב2005 הייתי אדם מתוסכל יותר, מריר יותר, חסר ביטחון, אבוד, זועם ולא מרוצה. אני לא כך היום. אבל ממרומי חיי השלווים כעת קשה לי ללבוש מחדש את האופי שהצלחתי להשיל מעליי בארבע השנים האחרונות. כל מה שאני זוכרת זה את תחושת החופש, את שיערי הדביק ממי-ים, את קפצוצי הDDR ואת המשחק.

אוף.

תגיות: נוסטלגיה, הו