עמודו!

עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק ראשון, ובו חבלים והון אנושי

אי שם, לפני יותר משנתיים, שברנו את הראש בנסיון להכריע היכן לערוך את חתונתנו. עניין החתונה עצמה לא היה נתון לוויכוח – מכיוון ששנינו סולדים מהרבנות, התארגנו על דיל זריז לקפריסין (שנפל על שבוע ששם את אוגוסט הנוכחי בכיס הקטן, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת). אבל עניין המסיבה לקרובי המשפחה ולחברים היה שנוי במחלוקת. יש לנו משפחות מצומצמות למדי, והיינו צריכים מקום קטן, סימפטי, נגיש לכיסאות גלגלים, רצוי במרכז. מטבע הדברים התחלנו לברר על אולמות/גני אירועים, כי איפה מתחתנים אם לא שם, ובסופו של דבר הגענו לפגישה באולם בעל-שם ביפו, שאף מגדיר את עצמו כ"גלריה בוטיק".

נעזוב את העובדה שהאולם עצמו נראה כמו דירת הבהלות בירושלים שאף אחד לא רוצה לשכור, עם המרצפות העקומות (אבל מצויירות!) והיעדר החלונות, כולל גג שאמנם היה נחמד אבל נגיש בחלום הלילה. שלא לדבר על כך שהמחירים היו מופרזים מעבר לכל קנה מידה שהוא. מה שהרגיז במיוחד היתה הגישה של המוכר: הוא הקפיד לפנות אליי גם כשהפיקוס הפנה אליו את השאלות, כי כידוע הנשים הם אימפולסיביות ובסוף ישכנעו את בעליהן לקנות, הוא התגאה בתעודת הכשרות של המקום למען אינספור אורחינו הדתיים וניסה לדחוף לנו מיני שירותים מפוקפקים, כמו תהלוכה בסמטאות יפו ב10,000 שקל. אבל השיא היה כששאלנו אותו אם יש אפשרות לקייטרינג (חו"ח!) חלבי. "האורחים שלכם מאוד יתאכזבו אם הם יגיעו לחתונה ולא יהיה שם בשר", פסק. בסופו של דבר הזמנו את החברים לליל שתיה וזלילה בבית שלנו, ואת הקרובים לארוחה במסעדה (לא כשרה!) וסגרנו עניין. אפילו נשאר עודף מהצ'קים.

מרגע לרגע אני משתכנעת שלידה זה כמו חתונה: התמקדות ביום אחד (*) במקום בכל מה שקורה אחר כך (חיי נישואים? תינוק? הממ. אה. כן), אינספור זוזים שעוברים מיד ליד ואינטרסים שמעוקמים למענם, ז'רגון מעיק ("חווית לידה מעצימה!" עם זיקוקים וקבבונים?) ובעיקר – התייחסות אל הלקוח (קרי: האישה) כאל יצור רפה שכל שלא מסוגל להחליט בעצמו.

מודה שעד כה לא חשבתי על לידות (לפחות לא מאז הבגרות בביולוגיה), אבל נסיבות חיים מסויימות וכו' גרמו לנושא להיות רלוונטי מתמיד. וכך, בוקרי שישי אחד מצא אותי ואת הפיקוס בפאתי המרכז ללידה טבעית, שיבא תל השומר, יחד עם עוד כ-10 זוגות שנרשמו לסיור כמונו. לפני כמה חודשים חשבתי לתומי שנשים שקובעות תור לסקירה ראשונה אצל רופא נחשב (שנערכת פחות-או-יותר בשבוע ה15 להריון) רגע אחרי שהשתינו על מקל, הן משוגעות. אולם מבט זריז על החלק הנשי של הזוגות (**) בסיור גילה לי שזו תופעה נפוצה יותר ממה שחשבתי – הייתי בשבוע הכי מתקדם שם. יש לי עוד שלושה חודשים עד ללידה. המממפף.

את הסיור העבירה אחת המיילדות במרכז, שניסתה במלוא כוחה להצטייר כנחמדה וסימפטית, אולם כולי תקווה שכישורי המיילדות שלה גבוהים מכישורי המשחק שלה. "הגעתם למרכז ללידה טבעית כי אתם רוצים להיות אקטיביים בלידה שלכם! (***)", הכריזה, "אתם למעשה קונים את ההון האנושי – צוות מיילדות מוסמך שיישאר איתכם לאורך כל הלידה ויגרום לה להיות כפי שתרצו". עד כה הכל טוב ויפה, אם נעזוב לרגע את העובדה שצריך לשלם כסף כדי שמישהו אשכרה ילווה אותך לאורך הלידה, אבל אז הגיע שלב השאלות. וכיאה לאנשים לחוצים (****), רוב השאלות היו טכניות למדי (חוץ מאיזה אמריקאי משעשע ששאל אם יש WiFi בחדרים). וכאן פטרה המיילדת הנחמדה שלנו את הקושיות בהינף יד מזלזל. "אתה מעליב אותי בשאלה שלך", אמרה לאחד. "הכל תלוי בשיקול דעת שלנו", אמרה לאחר. בקיצור, תסתמו את הפה ותנו לנו להחליט בשבילכם. אה, ויש לנו אפילו כוננות! כוננות בבתי חולים? מי שמע על כך?!

לאחר מכן הלכנו לסייר בזירת ההתרחשות – חדר הלידה (הטבעית!!!) בכבודו ובעצמו. המיילדת הציגה בגאווה את שלל האביזרים שיהפכו את הלידה שלנו לחוויתית ומעצימה, אם כי אני מודה שהחבל המשתלשל מהתקרה נראה לי כמו סט של סרט סאדו-מאזו. אני בינתיים פיתחתי תרחישי אימה שבהם אני מגיעה אחוזת צירים אל המרכז ללידה טבעית, ומגלה שהמיילדת מהסיור היא-היא זאת שאמורה ליילד אותי, ואז היא מאיצה בי להיאחז בחבל תוך כדי נזיפות נמרצות: "הכסף שלך קונה הון אנושי!". הכסף, אגב, הוא 4,300 שקל, יותר משכר שליש מאוכלוסיית ישראל בערך. אחת הנשים התעניינה אם אפשר לחלק לתשלומים. "חשבתי שעשיתם שיעורי בית", נזפה בה הוד מיילדותה.

ואז הגיע רגע השיא (לפחות מבחינתי) של הסיור: מישהי שאלה אם אפשר לבקר במחלקות הביות המלא. ולמי שלא מתמצא בז'רגון בתי-היולדות: לרוב יולדים בחדר לידה (או במסדרון אם את בסרט אמריקאי), ואחרי זה מפנים אותך לאחת המחלקות, כשביות מלא זו המחלקה שבה משאירים את הרך-הנולד יחד איתך, בעוד במחלקות הרגילות מטיסים אותו לתינוקייה. נשים עם עודף ממון יכולות לשכור מלונית ולהנות מחדר פרטי וסוג-של מרווח + תינוק על חשבון הבית. "אני מצטערת", השיבה לה המיילדת, "בדיוק יש ביקור רופאים. אבל אתם יכולים לראות את המלוניות!", הוסיפה במתק-שפתיים. כי בית חולים הוא מוסד כה נטול-סדר עד לא ידעתם על ביקור הרופאים כשקבעתם את שעת הסיור?

אם לסכם את כל החוויה: ניסו למכור לנו "הון אנושי" מבלי להציג את ההון האנושי הזה בכלל (פגישה עם צוות המיילדות המלא מתרחשת רק כמה שבועות לפני תאריך הלידה המשוער, כשכבר העברתי לכיסי "שיבא" כמות זוזים מכובדות), לא טרחו להציג את היתרונות בשירות (*****), ענו לנו בחוסר רצינות, מרחו אותנו בתירוצים כדי לחלוב עוד כסף, ובנוסף לכל גם ציפו שבשם "חווית הלידה המעצימה" גם נפשק רגלינו (הא הא) ונפתח את הארנק? תודה, אבל לא תודה. צוות רפואי אנטיפתי אני יכולה למצוא גם בסתם מחלקה רגילה חינם-אין-כסף.

האמת? זה מרגיז אותי אפילו יותר מחתונות. אף אחד לא מכריח אף אחד להתחתן בגן אירועים. מדובר בסך הכל בבון-טון חברתי מעיק. אבל המדינה, בעודה מצמצמת עוד ועוד שירותים, דוחקת את היולדות (שמה לעשות, חייבות ללדת איפשהו) לפתחי שרלטנים נוטפי מילים חלקות, שלמרבה הזוועה מגיחים מתוך המערכת עצמה (שיבא תל-השומר הוא בית חולים ציבורי). והיולדות, אחוזות בחוסר ביטחון ופחד מהעתיד הלא-נודע (מישהו אמר כלה ביום חתונתה?), וכמובן הפחד שמא יזיקו לתינוק בבחירתן, פותחות ללא היסוס את הארנק.

ואני? אני אלד בסוף עם דולפינים, על אפם ועל חמתם (של הדולפינים. מישהו שאל פעם דולפינים אם הם רוצים לחזות בלידה של בני אדם?)

אגב, האמריקאי ואשתו נרשמו בסוף למרכז הלידה הטבעית. למרות שלא היה שם WiFi. פראיירים.

==============

(*) כן, אני יודעת שיש לידות שלוקחות יותר זמן. אבל לרוב מזרזים אותן. כנראה כדי לפנות מיטות לבאות בתור.
(**) לא היו לסביות בסיור.
(***) האופנה החדשה בקרב צוותים רפואיים היא להתייחס להריון וללידה כאל חוויה של שני בני הזוג. הפיקוס פעם ניסה להסביר לאחד הרופאים שהוא אמנם מודע לתרומתו למצבי, אך הוא אינו בהריון. זה לא עבד.
(****) אני מוצאת קורלציה בין פחד מלידה לפחד מרופאי שיניים. מכיוון שמעולם לא פחדתי מטיפולי שיניים, אין בי שום פחד מלידה.
(*****) חוץ מזה שאין אפידורל. כי אפידורל זה השחור החדש.

תגיות: קפיטליזם, תינוקית, גרררר

בושה וכנימה

את הפוסט הזה פרסמתי במקור בפורום ביקורת מסעדות בתפוז, אבל מכיוון שהתקרית היתה כה מרתיחה, אני רוצה צורך לפרסם אותה גם ב"עמודו", לנוחיות הציבור.

======

לפני הכל אציין שאני מחבבת מאוד את מסעדת אדורה – האוכל טעים, לא מכביד, מקורי במידה ומתומחר היטב. הבראנץ' שלהם, ואת זה לא רק אני טוענת, הוא אחד הדילים המשתלמים ביותר בתל אביב – מבחר מנות מרשים ב80 שקל לבנאדם (שלושה אנשים ומעלה) או 90 לזוג, כולל שתיה וקפה, ומילוי חוזר כשמתחשק. לכן הייתי בטוחה שהבוקר יהיה מהנה וטעים.

היינו ארבע בנות, והזמנו מקום מראש. נאמר לנו בטלפון שהשולחן יהיה שלנו לשעתיים, ולא היתה לנו בעיה עם זה. המסעדה עצמה היתה מלאה למדי, אם כי לא מפוצצת. התיישבנו, הזמנו מים והתחלנו לפנטז על שלל הסלטים והאג'ז בנדיקט שיפקדו את שולחננו.

התקלות החלו בשתיה שהזמנו. שלוש מאיתנו בחרו ללכת על "קוקטיילי הבוקר", כשאחת בחרה במרטיני עם מלון. המרטיני הגיע עם עיטור נענע שהתגלה לאחר כבוד מלא בכנימות. ביקשנו אחד חדש. הגיע עוד מרטיני עם נענע כנימתי. הוחלט לוותר על הנענע ולהסתפק במרטיני נטול. אל דאגה, המרטיני שהוזכר במערכה הראשונה עוד יככב במערכה השלישית!

לאוכל עצמו לקח זמן רב להגיע לשולחן, וגם כשהגיע, הוא הגיע בטפטוף קל במיוחד. הצצה חטופה לשולחנות לידינו (טוב שבאדורה מסדרים שולחנות בצפיפות) גילתה ששאר הסועדים נהנו מזרימה בלתי פוסקת של מנות, בעוד אנחנו נאלצנו לנבור בלחם וסלט. בהתחלה חיכינו בסבלנות, אבל כשנזכרנו בחרב הפינוי המאיימת על צווארנו (קרי הגבלת זמן על שולחן), התחלנו לזוע בחוסר נוחות. הערנו למלצרית. לא עזר. דיברנו עם האחמ"שית, ואכן הורגש שיפור. אבל זו לא היתה הבעיה. יכול להית שהמראה שלנו לא מצא חן בעיני צוות המסעדה, יכול להיות שהמלצריות פחדו שנגמור לאדורה את כל המנות (בכל זאת אחת מאיתנו אוכלת בשביל שניים), אולי הברמן נעלב מתקרית המרטיני, אבל התחושה היתה שעושים לנו אשכרה טובה שמגישים לנו אוכל לשולחן. החיוך היה מאולץ, השירות היה כלאחר יד, ובאופן כללי הרגשנו כאורחות לא רצויות.

פאשלות האוכל הקטנות המשיכו. באחת ממנות האג'ז בנדיקט התגלתה קליפה של ביצה ואילו כוס מיץ תפוזים נמהלה במים. החלטנו לא לעשות מזה עניין. אבל זוכרים את מרטיני המריבה? לאחר ששתינו ממנו (נטול נענע) התגלה למרבה הזעזוע, לקראת סוף הארוחה, שהכנימות הצליחו לזלוג לתוך המשקה עצמו. הפעם החלטנו להעיר למלצרית. כשקיבלנו את החשבון (שדווקא הגיע מהר), הביאה המלצרית ארבעה שוטים של משקה כלשהו (דומני שזה היה גראפה) באווירה של "יאללה יאללה, קחו את הפיצוי שרציתן ותסתמו את הפה שלכן". המשקה, אגב, היה מזעזע, והמרטיני הכנימתי הופיע כלאחר כבוד בחשבון.

שילמנו (400 שקל), השארנו טיפ של 50 שקל (כי אנחנו שפנות שלא מסוגלות שלא להשאיר טיפ גם אם השירות גרוע), ויצאנו משם במהירות רבה אל החום התל אביבי המהביל.

מה שמעציב אותי בכל הסיפור הוא לא הכנימות והפרצופים החמוצים, אלא העובדה שעוד פעם אני מגלה שמקומות תל אביביים לא מצליחים לשמור על הרף שלהם. אמנם לא הייתי לקוחה קבועה של אדורה, אבל בהחלט הגעתי לשם מדי פעם, ואף המלצתי על המקום לחבריי ומשפחתי. עכשיו אני אהסס אם להמליץ על המסעדה, שלא לדבר על ללכת לשם בעצמי. עוד מקום נמחק מהרשימה, וחבל.

והאוכל? למעט הכנימות והקליפות, הוא עמד בסטנדרטים של אדורה: מצויין עד טוב מאוד, עם מעט מנות בינוניות. אבל שירות רע מצליח למחוק במהירות טעם טוב של אוכל, ואת זה מסעדנים צריכים לזכור.

תגיות: גרררר