עמודו!

כיצד הפסקתי לכתוב והפכתי לבלוגרית

זה לא הבלוג הראשון שלי. במשך שמונה שנים כמעט תיחזקתי בלוג באופן שוטף למדי בלייבג'ורנל (וגם היום אני מעדכנת אותו מדי פעם, אם כי לעיתים רחוקות יותר). עוד לפני כן, בשנת 1999, פתחתי בלוג בOpenDiary, אם כי זה היה בלוג של חיים פיקטיביים ועל כן איננו נחשב. אבל רק מאז שפתחתי את הבלוג הזה, בדומיין משלי, עם וורדפרס מקונפג לפי מידותי, פתאום הצטרפתי לבלוגוספירה.

בתכלס, שני הבלוגים האלה היו נגישים לקהל הרחב באותה מידה. שניהם באינטרנט, ואת שניהם ניתן לדלות באמצעות גוגל. אבל לכתוב בלייבג'ורנל היה פחות מחייב. מרבית האנשים שם היו רוסים/ילדות אמריקאיות, מי שקרא את הבלוג שלי היו חברים, היתה רשימת חברים והאופציות הבלוגריות היו מוגבלות (טראקבק, למשל). כאן, הכל פרוש לפני. ופתאום אני מרגישה שיש לי קהל קוראים שעליי לשמור על נאמנותו ולגרום לו להתעניין בהגיגי.

מעולם לא בדקתי כמה אנשים נכנסו לבלוג הזה. דווקא בלייבג'ורנל ליטפתי בגאווה את רשימת ה"חברים" שלי (אלו שקוראים אותי) ונעלבתי שמי מהם הוריד אותי מרשימתו. ועם זאת, לא היתה לי בעיה לכתוב שם רשומות בעומק "אכלתי גבינה צהובה הבוקר, אוי אוי אוי קיבלתי ציון גרוע בתרגיל בחשיבה יצירתית, איכס אני שונאת את העורכים במעריב". כאן, אני מחוייבת לדיגניטי. לא ללכלך על מקום העבודה (למרות שאני בעבודה ומשעמם לי כרגע). לא למרוח פסקאות בתיאור קורות חיי מאתמול (עם או בלי גבינה צהובה). להפליץ רשומות מנוסחות היטב בעלות מסר מובהק שיכה גלים בביצת הבלוגוספירה המקומית, ויוביל אותי למעמד יובל דרור/עידו קינן/וולווט וכל אותם אנשים שבכרטיס הביקור שלהם כתוב "בלוגר".

האמת? אני נוהגת לזלזל במונח "בלוגר". הוא חסר משמעות כמו "צופה טלוויזיה". הרי מה הביג-דיל בלפתוח בלוג? אבל מסתבר, שלא כל מי שפותח בלוג הוא בלוגר. מרבית חברי ה"בלוגיה" של תפוז הם לא בלוגרים, למרות שיש להם בלוגים שמתעדכנים בתדירות לא רעה בכלל. בלוגר זו מחוייבות. מחוייבות לבלוג שלך. תמה מסויימת. מידור כלשהו של חיי הפרט (או להיפך – נפנוף בוטה בחיי הפרט מתוך אג'נדה). בערך כמו ההבדל בין כותב לבין סופר.

זה לא אומר, כמובן, שכל הבלוגרים נהנים מאיכות מזהירה ומשמירה על רמת עניין גבוהה. חלק מהבלוגים הפופולארים בבלוגוספירה, למשל, משעממים אותי עד מוות. דווקא בגלל שהם מחושבים מדי, ובאיזשהו מקום מעקרים את הקסם של האינטרנט – להציץ לחיים שאינם שלך, בלי העריכה המגמתית של תוכניות הריאליטי.

אז זהו. מאז שהתחלתי לחשוב על עצמי כבלוגרית, ירד ממוצע העדכונים שלי לרמה של אחת לחודש. התכוונתי להכריז בזאת שאני עם הבלוגוספירה סיימתי, ואני חוזרת למתכונת הרגילה של לשפוך את חיי, אבל שוב התפלק לי פוסט בלוגרי מושקע ומנומק. שיט. כנראה שבאמת כבר אין לי תקנה.

תגיות: חיים, בלוגוספירה, הו