עמודו!

ציור ביום: 1 במאי

אחרי לבטים רבים, החלטתי לנסות שוב להרים את פרויקט ציור ביום.

אני מודה שהתקופה האחרונה היתה קשה מאוד מבחינה יצירתית. למעשה, מאז הציור הראשון בסדרת האתגרים (שנזנחה לה ואולי תשוב כשיתחשק לי) ועד הציור של היום ציירתי ציור אחד בלבד, שהיה בכלל עבודה, כך שזה לא נקרא. את התוצאה ספג "עמודו!", שנותר מיותם למדי פרט לעדכונים קצרים פה ושם, וגם "איך נפלו גיבורים", שנתקע בתחילתו של פרק 2. נכון שהיו לי נסיבות מקלות (שלא כאן המקום לפרטן), אבל אין ספק שהמצב עגום.

לכן, יש לשנות את המצב! אם פרויקט ציור ביום של פברואר הניב כמה וכמה תוצאות לא רעות בכלל, ונסיכות האימו של ארבל משעשעות עד מאוד, ופרויקט 300 של יוסי בועט בבטן מדי יום, אין סיבה לא להרים "ציור ביום" חדש.

אז הנושא הפעם הוא "עָבָר". כל מה שהיה פעם ולא ישוב. ימי הביניים, המאה ה19, סיפולוקס. יו ניים איט. ואין כמו ה-1 במאי כדי לחזור אל כרזות הפועלים של אז, בימים בהם ברית המועצות לא היתה מילת גנאי, הפועלים התגאו בשכר המינימום שלהם, הציונים והאנטי-ציונים צעדו בצוותא (*) וכולם רצו להתאחד עם פועלי כל העולם במקום לגרש אותם.

=====

ואם כבר עוסקים ב-1 במאי, אתמול בצעדת 1 במאי (שהיתה בכלל ב30 באפריל אבל מי סופר), ניגש אלי טיפוס שהמילה "תמהוני" תיטיב לתארו, וחילק לי חוברת ששיכפל בעצמו. הרגשתי צורך עז לחלוק עם קוראי הבלוג את אחת הסיסמאות:

* בצעדת 1 במאי האחרונה בירושלים פרץ ויכוח עז בין הציונים (קרי מרצ, העבודה ותנועות הנוער) ללא-ציונים (חד"ש, פעילי שייח' ג'ארח וחבר מרעיהם). התוצאה היתה שתי צעדות נפרדות. מה שהכי תמוה בסיפור הוא מה בדיוק נציגי מפלגת העבודה עשו בצעדה הזאת. קשה להגיד שהעומד בראש המפלגה מתהדר בערכים סוציאליסטיים במיוחד, אלא אם להציץ לכ-ו-ל-ם ממגדלי אקירוב נחשב לחלוקה שווה והוגנת.

תגיות: איך נפלו גיבורים, ציור ביום מאי, קפיטליזם

התחלה, בהחלט

לאחר מחשבה עמוקה (טוב, לא ממש), הגעתי למסקנה שאני לא מוציאה חוברת בינתיים. מילא ההוצאה הכספית וסיכויי המכירה הלא ברורים. מה שהכריע את הכף לטובת המתנה, הוא שהמחשבה על להוציא חוברת פשוט מדכאת אותי, וגורמת לי להשקיע את האנרגיה שלי בשאלות כמו "מי בעצם יקרא את זה, איך משווקים נכון והאם אני מבזבזת את זמני" במקום להשקיע אותה בדברים חשובים יותר – כמו עבודה על הפרק הבא.

בינתיים אני משפצת את העמודים הראשונים, אלו שנעשו לפני שנה וחצי. בזמנו הייתי בטוחה שהעמודים הללו הם פסגת היכולת שלי. כעת מסתבר שלמדתי כמה דברים מאז. מי יודע, אולי בעתיד יש לי סיכוי. או שלא.

העמוד הראשון, גרסת אפריל 2008:

(כפי שאפשר לראות, יש אחמד לא ברור בפינה ובאופן כללי לא ברור מה הולך שם).

העמוד הראשון, גרסת נובמבר 2009:

(הו. מה הייתי עושה בלי הבחורות הענוגות מdeviant שמשמשות כרפרנס זול לאנשים מתים?)

תגיות: איך נפלו גיבורים

סוף הוא התחלה של.

וכך, בסוף השבוע האחרון, סיימתי סוף כל סוף את הפרק הראשון של "איך נפלו גיבורים". למעשה "סיימתי" זו הגדרה נחפזת מדי – ישנם כמה וכמה עמודים שדורשים תיקונים (ויעיד העמוד הראשון שבימים אלה ממש עובר ניתוח פלסטי כה מקיף שאפילו אמא שלו לא תזהה אותו), שאלת הפונט עדיין לא סגורה והגהות עדיין לא נעשו. אבל המילים "המשך יבוא" נכתבו גם נכתבו, אז בעיקרון אפשר להגיד שאת המשוכה הזאת עברתי.

הרעיון לכתוב נובלה גרפית פילם-נוארית עלה בראשי ביום גשום במיוחד בכרייסטצ'רץ' שבניו זילנד, לפני שלוש שנים. לא ברור לי למה דווקא בכרייסטצ'רץ' – קשה להגיד שזו עיר אפלולית במיוחד (למרות הגשם שירד באותו היום). כנראה שהיה לי פשוט זמן רב למחשבות. בעזרת אינטרנט-קפה עמוס ביפנים שמשחקים WOW במבט מזוגג, הצלחתי להשיג את הסכמו העקרונית של יוסי לשיתוף פעולה, וכך הרעיון החל להתגלגל.

הטיוטות הראשונות עסקו בכלל בוינה (אוף אול פלייסס!). אחרי זה הגיעו ארמנים (WTF?!). רק כחצי שנה אחרי שחזרתי מניו זילנד, כלומר לפני שנתיים בערך, הצלחנו להתגבש על קוי היסוד של העלילה הנוכחית. עלילה לא היתה (לא להגזים), רק קווי יסוד + סיפורים נסתרים של דמויות משנה שלא יתגלו לעולם (הנטיות המיניות של מיכל המזכירה, למשל). אבל היה מספיק בשביל לעבוד על הפרולוג.

להתחיל לצייר לקח לי עוד חצי שנה, זאת משום שחורף 2008 היה אומלל ביותר בגזרת שמחת החיים שלי. אפילו לעשות אגנסט לא התחשק לי מרוב דיכאון. אבל אז האביב הגיע, פסח בא ואני ציירתי את העמוד הראשון בנובלה הגרפית חסרת-השם (או העלילה, אבל למה להתקטנן). ציירתי ארבעה עמודים, הפסקתי לכמה חודשים, ציירתי עוד שניים, הפסקתי לכמה חודשים, ציירתי עוד שניים ואז הפסקתי לחצי שנה. למזלי הטוב, פסח שוב בא, וציירתי עשרה בשוונג. בין לבין, אפילו טרחנו לכתוב עלילה ולהמציא שם (שנולד מדיונים על עיתונים קדומים. לא חשוב). ושוב הפסקה. ואז, קצב סביר אך מדוד של 3-4 עמודים בחודש עד לסיום המיוחל, קרי עכשיו.

השאלה, כמובן, היא מה לעשות כעת. במהלך העבודה על הפרק הייתי בטוחה שנפרסם את החוברת הראשונה ונמכור אותה כמנהג חוברות הקומיקס. אבל פתאום הרעיון נראה לי מגוחך למדי. הרי הפרק הראשון הוא לא יותר מאשר אקספוזיציה – הצגת הדמויות, זריקת אינספור קווי עלילה וניפוף אקדח במערכה הראשונה (תרתי משמע). מי בכלל ירצה להשקיע את כספו בזה? ונניח שכן – הרי עוד חצי שנה, כשתצא החוברת השנייה לאור (אני אופטימית, כן?), המועטים שבכל זאת קראו את החוברת הראשונה בוודאי ישכחו מה קרה שם. אז אולי, בעצם, אני צריכה לחכות ליום שבו הקומיקס יושלם עד סופו (או שאצא לפנסיה, מה שבא קודם) ואז לנסות לפרסם את הכל כמקשה אחת. הרי מי אמר שקומיקס קוראים בחוברות? לו היה זה נובלה רגילה, קרוב לוודאי שלא הייתי שוקלת לחלק אותה..

ואחרי הכל, בסופו של דבר, אני מעורבת בפרויקט הזה בשביל הכיף שלי. להוציא חוברות זו מחוייבות. מחוייבות זו עבודה. ועבודה כבר יש לי (כתבה ובהתה בעגמומיות בפרצופו חמור הסבר של יו"ר בנק דיסקונט הנבעט). מצד שני, אולי כדאי בכל זאת להוציא חוברת למטרות שיווק? אבל האם זה לא קפיצה מעבר לפופיק?

חשבתי שסיום הפרק יוליד מקהלת מלאכים, קונפטי ובנות ישראל שיוצאות לכרמים במחולות. מה שקיבלתי הוא שאלות לא פתורות ובור עמוק של היסוסים שאני מנסה לא ליפול בו. אשמח לעצות. בינתיים, אשוב לנבור בפרשת דיסקונט (כל אחד והאסקפיזם שלו).

תגיות: איך נפלו גיבורים

פוסטים בקנה ובנות בצריח

אכן, שוב אני מתרשלת בעדכון הבלוג. הרבה פוסטים מתרוצצים בראשי, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב אותם. בינתיים, אני עובדת בשצף-קצף על עמוד 18 של הנובלה הגרפית (ששמה, אגב, יהיה "איך נפלו גיבורים"). אתמול אני ויוסי נסענו לירושלים כדי לצלם פלאפליות בשביל הסצנה, חרף הקשיים הרבים שעמדו בדרכנו (ע"ע צמיג שהתפוצץ באמצע הנסיעה ושני אנשים בעלי ידע מינימלי בהחלפת גלגל). אבל בסופו של דבר הגענו, ונחתנו בהמולת לקראת-חג ירושלמית עמוסת דוסיות עטורות מבט צדקני וערימת קניות. יוסי צילם את הפלאפליות בעזרת המצלמה הסופר משוכללת שלו, בעוד אני מחלקת הוראות בימוי (ונמסה מהחום). לאחר מכן ציירתי את הרקעים לפי התמונות, תוך כדי גילוח אכזרי של סממני מודרנה. ואז שתלתי את הדמויות.

הרי לפניכם רב"ט שמעון אזולאי, חייל אמיץ (טוב, לא ממש). הוא פשוט יצא לי ממש חמוד, למרות שהוא נהג בוס:

אני מבטיחה, פוסט אמיתי מתישהו בקרוב.

תגיות: איך נפלו גיבורים

How to Draw Comics The Adigi Way

לפני כמה ימים שאל אותי יוסי גורביץ: "אז כמה זמן באמת לוקח לך לעשות עמוד קומיקס?". אנשי המילים, כך מסתבר, לעיתים לא מודעים להשקעה הרבה שכרוכה בהפקת 10 שניות אנימציה או 5 עמודי קומיקס, שצריכתם לוקחת פחות זמן מרפרוף על הכותרות הראשיות של העיתון היומי. למילים אנחנו רגילים, הן זורמות מהר, קל לחבר אותן זו לזו, הן לא דורשות תוכנות מיוחדות, ועבור רבים 500 מילה הן עניין של מה בכך (חוץ כמובן מאוסקר ווילד שהשקיע יום שלם בהוספת פסיק, אבל הוא סתם מתחכם).
אי לכך, כשניגשתי לעבודה על עמוד הקומיקס הבא, החלטתי לשמור כל שלב ושלב בתהליך כדי להוכיח ליוסי שה-12 שעות זה לא מספר מופרך בעליל. במהלך העבודה חשבתי לעצמי, שאם כבר אני שומרת את השלבים בדרך אל העמוד המיוחל, אני יכולה לעשות מזה פוסט. אז עשיתי.

רקע: הקומיקס (או ליתר דיוק נובלה גרפית) הוא פרי עבודה משותפת שלי ושל יוסי, המתרחש בירושלים שחוברה לה יחדיו לא מכבר. הרעיון התגלגל ביננו לפני שנה וחצי, התחלתי לצייר לפני שנה, לקיתי בחוסר קריאייטיביות משווע, ולפני כשבוע חזרתי לפרויקט בכוחות מחודשים. להערכתי הוא יכלול כ-150 עמודים מצויירים, מה שאומר שעוד נכונה לנו עבודה רבה (כמה זה 12*150 כולל עבודת עריכה מפרכת? הממפף). כרגע אין לו שם, והוא שמור בהרדיסק שלי תחת השם מעורר ההשראה 1967. העמוד המוצג כאן הוא עמוד 11, בו משתתפים בועז כרמל (הדמות הראשית) ותמר הראל (דמות משנית למדי), שמגיעה למשרדו של בועז כדי לשכור את שירותיו.

שלב 1 – הסטוריבורד: למרות המראה הלא מרשים בעליל, מדובר בשלב החשוב ביותר בתהליך (חוץ מהסיפור, כמובן, אבל זו לא הבעיה שלי). לא משנה כמה מדהימים יהיו הציורים שלי, וכמה אנחות אורגזמתיות אגרוף מחובבי האסטתיקה למיניהם, אם הבימוי חלש – הסיפור פשוט לא יעבוד. האתגר בעמוד הזה רציני למדי, כי אחרי הכל מדובר בראשים מדברים ללא התרחשות דרמטית של ממש. בתעשייה, אגב, נהוג לצייר את הסטוריבורד באופן מרשים למדי, עם רישומים מושקעים והכל. מכיוון שאני לא חייבת לאף אחד שום דבר, אני מתספקת בשירבוטים שרק אני מבינה אותם.

שלב 2 – מתווה ראשוני: באמת, אין לי מושג מה אנשים עשו פעם בלי פוטושופ (בעצם אני יודעת – הם השתמשו בשולחנות אור). מכיוון שאף אחד לא מצליח לחלץ רישום מדויק על הנסיון הראשון (לפחות לא אני), בשביל זה יש את העיפרון האדום לניסוי וטעייה ככל שיידרש. זה גם הזמן לעבוד על שפת הגוף של הדמויות כדי להבדיל ביניהן – בועז הוא פלמ"חניק זחוח, ואילו תמר היא טיפוס ישיר ונוקשה.

שלב 3 – קדימה למחשב: ככה נראה העמוד בתום שלב העיפרון והנייר, ורגע לפני משחקי הפוטושופ והצביעה.

שלב 4 – שיפוץ קל: השכבה האדומה המקושקשת הוסרה בקלות על ידי ביטול הערוץ האדום בפושוטופ. כמו כן עשיתי תיקון גוונים קל, וגם טיפלתי בבעיות רישומיות מזוויעות שנתקלתי בהן רק בדיעבד (אל דאגה, הבעיות הרישומיות יתקפו אותי גם בהמשך!)

שלב 5 – צביעה ראשונית: אני נוהגת להתחיל בצביעת הדמויות, כי רקעים זה מסובך יותר. אבל לפני הכל, אני צובעת את הרקע בצבע נייטרלי. הלבן של המחשב בוהק מדי ומבלבל.

שלב 6 – הצללות! דה ג'וי: האמת שפוטושופ בכלל לא מיועדת לדברים האלה. בשביל זה יש תוכנה בשם פיינטר, שמחקה כל כלי ציור שקיים (ולא קיים) בחוץ. אני דווקא מעדיפה את הפוטושופ, דווקא בשל מוגבלותיה. היא מאפשרת לי להגיע לצביעה יצירתית ומיוחדת יותר (אם כי בהרבה יותר תובענית וארוכה). בפיינטר אני משתמשת רק במשטחים גדולים, שאין לי כוח לעבודת נמלים. שיטת הצביעה, בעיקרון, פשוטה למדי – הרבה גוונים באמצעות המברשת של הפוטושופ עם Opacity נמוך, ואחרי זה מריחה של כל הגוונים.

שלב 7 – סוף הצביעה: ככה נראה הקומיקס אחרי שעות מפרכות של עבודה תוך כדי שמיעת מוסיקה מהסוג הלא-יותר-מדי-אינטליגנטי. אגב, הרצפה המצויירת לא באמת מצויירת, אלא גנובה מצילומים של הדירה הקודמת שלי.

שלב 8 – תיקון צבעים: הפיקוס העיר לי, ובצדק, שהרקע האדום משמאל דרמטי מדי. שיניתי (בנוסף לכמה וכמה תיקוני צבע כלליים). על כל החבילה (שכרגע מונה כ-20 שכבות פוטושופ), אני מניחה שכבה overlay בצבע חום שמקנה לכל העסק גוון-ספיה-עאלק נוסטלגי, וגם מאחדת את הצבעים.

שלב 9 – טקסט ושיפוצים אחרונים: השתמשתי בפונט מרגליות בגלל המראה הענתיקה שלו, אבל ייתכן שבשלבים מאוחרים יותר אחליף את הפונט כי הוא קצת כבד מדי לטעמי. בינתיים הוא פתרון לא רע, מה גם שלהחליף פונט זה שטויות. כמובן שרגע לפני השמירה המיוחלת גיליתי ששכחתי להוסיף עשן מיתמר מהסיגריה של בועז (איזה כיף שאז היה מותר לעשן בכל מקום), אז בזריזות שלפתי מברשת ועיטרתי את העמוד בסלילי עשן. והרי התוצאה המוגמרת.

עוד 138 עמודים למנאייק.

תגיות: אמנות לעם, איך נפלו גיבורים