עמודו!

שור ברור איזה פיגור

"את רואה דני הוליווד?"

כך שאל אותי ידיד שלי, אי שם לפני כשבועיים. השאלה, אני מודה, היתה מוזרה במקצת, לאור העובדה שמרבית מכרי יודעים שאינני חובבת גדולה של טלוויזיה בכלל וטלוויזיה ישראלית בפרט.

"את חייבת לראות דני הוליווד! הם חוזרים לאייטיז!".

מילת הקסם נאמרה. לבושתי הרבה, ואת זה מכרי גם יודעים, אני חובבת גדולה של העשור הדלוח ההוא, על מוסיקת מכונות התופים, צבעי המאכל, מחשבי הXT עם המסך הירוק והבגדים הבלתי אפשריים. שלא לדבר על חיבתי הגדולה למסעות בזמן באשר הם. לא לחינם, הסרט החביב עליי משלב את השניים: "בחזרה לעתיד".

למזלי הטוב, אנחנו לא חיים באייטיז, ואת הסדרות של היום קל למצוא אונליין, ואפילו באופן חוקי למדי. yes (ובזאת אני נשבעת ששמם מוזכר למטרות סיפוריות בלבד והם לא שילמו לי אגורה על שרבוב שמם לפוסט) טרחו לעלות את כל הפרקים של "דני הוליווד" לאתר שלהם, ובאיכות סבירה למדי. מכיוון שבימים האחרונים רותקתי לבית בשל מחלה, ומצבי הקוגניטיבי באמת לא היה מי יודע מה, ראיתי 20 (!!!) פרקים של התועבה הזאת, והייתי ממשיכה לו yes לא היו דורשים תשלום עבור הפרקים החדשים יותר.

העלילה, נכון לפרקים שראיתי: דני הוליווד (רן דנקר במבט מצועף וזיפי זקן) הוא כוכב סיקסטיז שנעלם במסתוריות, רק כי הוא מצא את עצמו בשנת 2009. יש לו כל מיני חברים, חלקם מהסיקסטיז, חלקם לא. הם יושבים בדירה תל אביבית מעוצבת ועסוקים בניים-דרופינג יומם ולילה, כי מטא-דאחקות זה השחור החדש. באיזשהו שלב מגלה דני כי בנו מושיקו היה כוכב אייטיז (מושיקו והחתולות!) שמת במסתוריות ב-1986, ודני (על החבורה) מחליטים לחזור, אבוי, לעשור האפל ההוא. שם הם נתקלים באנשי אייטיז שמדברים בסלנג מסתורי, שותים "זיפ", וכמובן – נתקפים בשלל מזימות והתאהבויות. נו, טלנובלה.

עכשיו, אני מודה שזה זבל. זה זבל טהור מהסוג ששכבת האוזון לא יכולה לסבול. העלילה רדודה אף יותר מההומור של החתול שלי, המשחק גרוע אף יותר מהצגת סוף כיתה א' שלי (אם כבר מדברים על 1986) ורגעי המתח מפתיעים כמו ביבי נתניהו. אבל בניגוד לזבל טלוויזיוני אחר, יוצרי "דני הוליווד" מתהדרים במין הילה מרוצה מעצמה, סוג של "הפוך על הפוך" בלתי נסבל שמשמעו: "כן, אנחנו יודעים שאנחנו יוצרים זבל מפגר, אבל אנחנו מאוד מתוחכמים, ואתם לא, ולכן אתם תראו כמה נהנינו לייצר בשבילכם את הזבל הזה כי אנחנו בטלוויזיה ואתם לא".

ונתחיל בעובדות: הסדרה עמוסה באנכרוניזם משווע, מהסוג שאפילו לא דורש מומחית אייטיז אובססיבית כמוני כדי לפתור אותו. מספיק גיגול אחד פשוט ונמרץ כדי לאתר את הפאשלות.

- מחלקת האפטר-אפקטס בטח היתה מאוד מרוצה מעצמה ששתלה את לוגו הטלוויזיה הישראלית בפינה הימנית העליונה של שידורי הטלוויזיה של אז. נחמד מאוד, אבל הטלוויזיה הישראלית לא השתמשה אז בלוגואים כגון אלו. ואם כבר הוכחתם שיש לכם אפטר אפקטס, לא יכולתם להעיף את בניין האופרה מהסקיי-ליין של תל אביב? שלא לדבר על כל היונדאי אקסנט והמאזדה 3 שחולפות-עוברות להן בנונשלנטיות כשהדמויות משרכות את דרכן מהמק'דיוויד לקולוסיאום.

- אבנר, הקלידן של להקת החתולות, מפנטז יומם וליל על סמנתה פוקס ואף מזמזם את להיטה Touch me. השיר אכן נכתב ב1986, אך הפך ללהיט רק ב1987. בכלל, יחסית לסדרה שקוראת לעצמה "דרמה מוסיקלית", רבות השגיאות המוסיקליות בפרקיה. "דרך המלך" יצא ב1989. אדם אמנם פיזז בקדם אירויזיונים דלוחים עוד מתחילת האייטיז, אבל הפך לאליל נוער רק ב1987 בערך. Lovesong של הקיור גם לא ממש רלוונטי. How Soon is Now דווקא רלוונטי, אבל במסיבה בקולוסיאום? מה זה כאן, בריט-פוז? "לא עובדת בשביל אף אחד", שיר שחורשים עליו בסדרה, אכן מאוד אייטיז, אבל מ-1987.
אך הטעויות לא נעצרות בתאריכי הקלטה של שירים: באחד הפרקים האחרונים שראיתי, מנסות שתיים מהדמויות לכבוש את ליבה של אמרגנית כלשהי באמצעות שירים מהסיקסטיז. האמרגנית משליכה אותם מכל המדרגות בטענה שהם "לא אין". לו סצנה כגון זו אכן היתה מתרחשת באייטיז, סביר להניח שששתי הדמויות היו מוחתמות בו במקום. באייטיז היה רטרו סיקסטיז קשה, ואנשים חידשו אולדיז מכל הבא ליד (Venus, You're always on my mind, Locomotion וכו'). אגב, מסיבות באייטיז לא נראו כמו רצועה של גלגלצ מעבירה לשנות ה80. אם כבר, הלהיט הכי פופולארי היה דווקא Let's Twist Again. לכו תבינו רטרו.
(ואם כבר מדברים על מוסיקה, כל מבט עורג של דמות אקראית לעבר גיטרה ממלא אותי בחיל ורעדה. מבט אל גיטרה נוסח דני הוליווד = בקרוב יהיה כאן שיר. ובעיבוד גלגלצי. של יוני בלוך. הצילו.)

- באחד הפרקים יושבת החבורה לצפות בשיגור ה"צ'לנג'ר". אמנם הטלוויזיה הישראלית לא נודעה בטיימיניג המפותח שלה, אבל קשה לי להאמין שהם שידרו במרץ-אפריל התרסקות שהתרחשה בינואר.

- מותו המסתורי של מושיקו מדווח בכותרות ענק בעמוד הראשון של "מעריב", כשפרצופו מרוח בצבע מלא על פני כל הגיליון. "מעריב" החל לצאת בצבע רק בתחילת שנות ה90 (ואם כבר רציתם להיות ממש מגניבים, הייתם משחזרים את "חדשות". אבל "חדשות" לא מימנו אותכם בשביל הפרסומת העאלק-חסויה, נכון?)

- לצורך הסדרה, שוחזר באולפן סניף של "מק'דיוויד" האלמותית. יכולתי להתקטנן ולומר שמק'דיוויד מעולם לא תפס בתל אביב (התל אביבים העדיפו וונדיס / בורגראנץ' סניף אולסי פרי), יכולתי להציק ולהצביע על כך שעיצוב בנוסח דיינר הוא כל כך אבל כל כך סוף ניינטיז, אבל מצאתי פאשלה ששמה את כולן בכיס הקטן – מילקשייק?! במק'דיוויד?!! WTF?!?

יש אנכרוניזם נסלח, כמו שימוש היתר במשקה האלים "זיפ" (אפילו באייטיז הוא נחשב לזול וירוד), או התלבושות המוגזמות של כוכבי הסדרה (אפילו יחסית לאייטיז, believe it or not), או העדרן המוחלט של הסיגריות (אנחנו מדברים על האייטיז, כן?). אבל הדוגמאות ששטחתי למעלה הן כה מביכות, במיוחד לאור זמינותו של הגוגל (או הבינג, לבל נעליב את מיקרוסופט).
אבל זה בדיוק הקטע – לא אכפת להם. ילדים ובני נוער, קהל היעד הטבעי של הסדרה, לא מתעניינים בזוטות כמו מתי הוקלט Crying in the Rain (עוד גרסת כיסוי לשיר סיקסטיז, אגב). הסדרה נועדה להציג את רגליהן החטובות של אלילות הנוער הבאות (אגב, אנורקסיה לא היתה באופנה באייטיז) ואת פרצופיהם הנאים של המודלים הגבריים החדשים. האייטיז זה כאילו מגניב כזה, וזה גם רטרו, וגם לא ממש צריך להתאמץ כי כולנו היינו ילדים באייטיז, וחוץ מזה צריך להעריץ אותנו כי אנחנו נהנים מאוד ואנחנו בטלוויזיה ואתם לא.

רק לציין: כולי בעד זבל. לא כל מוצר תרבותי צריך להיות גבה מצח. אבל זבל עושים באהבה, או לא עושים בכלל. כן, גם סדרה במשקל נוצה יכולה להיות מוקפדת, מהנה, עשויה היטב ומשוחקת לא רע. "דני הוליווד", לעומת זאת, הוא הצאצא הישיר של ביקורת המסעדות הבלתי נסבלות של ימינו, ש50% מתוכם מוקדשות לעלילות הכותב וחבריו האלמוניים בעלי השמות "המוסיקאי", "האמנית", "ההריונית הענוגה" (כבר מזמן עשיתי לעצמי הרגל לקרוא ביקורות מהאמצע). עורכי עיתונים שמצטלמים ערומים על שער העיתון (לא, וזו לא הצעה). הכתיבה מאוהבת בעצמה של "בלייזר". אנשים שכותבים "בלוגר" בקורות החיים שלהם. יאאאא. תראו! אנחנו בברנז'ה!

לסיכום: יוחזרו האייטיז. אני בטוחה שלבנות של "שעת כושר" השתן לא עלה כל כך מהר לראש (אלא אם מדובר בעמידת נר).

תגיות: אייטיז, נוסטלגיה, תקשורת, לול, ישראליאנה