בושה וכנימה
את הפוסט הזה פרסמתי במקור בפורום ביקורת מסעדות בתפוז, אבל מכיוון שהתקרית היתה כה מרתיחה, אני רוצה צורך לפרסם אותה גם ב"עמודו", לנוחיות הציבור.
======
לפני הכל אציין שאני מחבבת מאוד את מסעדת אדורה – האוכל טעים, לא מכביד, מקורי במידה ומתומחר היטב. הבראנץ' שלהם, ואת זה לא רק אני טוענת, הוא אחד הדילים המשתלמים ביותר בתל אביב – מבחר מנות מרשים ב80 שקל לבנאדם (שלושה אנשים ומעלה) או 90 לזוג, כולל שתיה וקפה, ומילוי חוזר כשמתחשק. לכן הייתי בטוחה שהבוקר יהיה מהנה וטעים.
היינו ארבע בנות, והזמנו מקום מראש. נאמר לנו בטלפון שהשולחן יהיה שלנו לשעתיים, ולא היתה לנו בעיה עם זה. המסעדה עצמה היתה מלאה למדי, אם כי לא מפוצצת. התיישבנו, הזמנו מים והתחלנו לפנטז על שלל הסלטים והאג'ז בנדיקט שיפקדו את שולחננו.
התקלות החלו בשתיה שהזמנו. שלוש מאיתנו בחרו ללכת על "קוקטיילי הבוקר", כשאחת בחרה במרטיני עם מלון. המרטיני הגיע עם עיטור נענע שהתגלה לאחר כבוד מלא בכנימות. ביקשנו אחד חדש. הגיע עוד מרטיני עם נענע כנימתי. הוחלט לוותר על הנענע ולהסתפק במרטיני נטול. אל דאגה, המרטיני שהוזכר במערכה הראשונה עוד יככב במערכה השלישית!
לאוכל עצמו לקח זמן רב להגיע לשולחן, וגם כשהגיע, הוא הגיע בטפטוף קל במיוחד. הצצה חטופה לשולחנות לידינו (טוב שבאדורה מסדרים שולחנות בצפיפות) גילתה ששאר הסועדים נהנו מזרימה בלתי פוסקת של מנות, בעוד אנחנו נאלצנו לנבור בלחם וסלט. בהתחלה חיכינו בסבלנות, אבל כשנזכרנו בחרב הפינוי המאיימת על צווארנו (קרי הגבלת זמן על שולחן), התחלנו לזוע בחוסר נוחות. הערנו למלצרית. לא עזר. דיברנו עם האחמ"שית, ואכן הורגש שיפור. אבל זו לא היתה הבעיה. יכול להית שהמראה שלנו לא מצא חן בעיני צוות המסעדה, יכול להיות שהמלצריות פחדו שנגמור לאדורה את כל המנות (בכל זאת אחת מאיתנו אוכלת בשביל שניים), אולי הברמן נעלב מתקרית המרטיני, אבל התחושה היתה שעושים לנו אשכרה טובה שמגישים לנו אוכל לשולחן. החיוך היה מאולץ, השירות היה כלאחר יד, ובאופן כללי הרגשנו כאורחות לא רצויות.
פאשלות האוכל הקטנות המשיכו. באחת ממנות האג'ז בנדיקט התגלתה קליפה של ביצה ואילו כוס מיץ תפוזים נמהלה במים. החלטנו לא לעשות מזה עניין. אבל זוכרים את מרטיני המריבה? לאחר ששתינו ממנו (נטול נענע) התגלה למרבה הזעזוע, לקראת סוף הארוחה, שהכנימות הצליחו לזלוג לתוך המשקה עצמו. הפעם החלטנו להעיר למלצרית. כשקיבלנו את החשבון (שדווקא הגיע מהר), הביאה המלצרית ארבעה שוטים של משקה כלשהו (דומני שזה היה גראפה) באווירה של "יאללה יאללה, קחו את הפיצוי שרציתן ותסתמו את הפה שלכן". המשקה, אגב, היה מזעזע, והמרטיני הכנימתי הופיע כלאחר כבוד בחשבון.
שילמנו (400 שקל), השארנו טיפ של 50 שקל (כי אנחנו שפנות שלא מסוגלות שלא להשאיר טיפ גם אם השירות גרוע), ויצאנו משם במהירות רבה אל החום התל אביבי המהביל.
מה שמעציב אותי בכל הסיפור הוא לא הכנימות והפרצופים החמוצים, אלא העובדה שעוד פעם אני מגלה שמקומות תל אביביים לא מצליחים לשמור על הרף שלהם. אמנם לא הייתי לקוחה קבועה של אדורה, אבל בהחלט הגעתי לשם מדי פעם, ואף המלצתי על המקום לחבריי ומשפחתי. עכשיו אני אהסס אם להמליץ על המסעדה, שלא לדבר על ללכת לשם בעצמי. עוד מקום נמחק מהרשימה, וחבל.
והאוכל? למעט הכנימות והקליפות, הוא עמד בסטנדרטים של אדורה: מצויין עד טוב מאוד, עם מעט מנות בינוניות. אבל שירות רע מצליח למחוק במהירות טעם טוב של אוכל, ואת זה מסעדנים צריכים לזכור.
אין לי כותרת. עמכם הסליחה.
כבר זמן רב רציתי לסכם את ציור ביום מאי, שלא באמת עמד בקריטריונים ובכלל נקטע באמצע. אבל איכשהו הזמן זלג לי בין האצבעות, ומעולם לא הגעתי לפוסט ההוא. ועכשיו, כשאנחנו מתקרבים לאמצע יוני, פתאום הסיכום נראה מיותר למדי.
האמת שיש לי הרבה דברים להגיד, אבל הם מתאימים להיאמר במילים ולא בקווים. אולי בגלל זה הפסקתי את הציור ביום – ההשראה שלי פשוט זורמת לכיוונים אחרים.
אתן לה לרוץ. נראה מה ייצא.
ציור ביום: 21 במאי
היום הלכתי לדיזנגוף סנטר במטרה לקנות ספר ב"צומת ספרים", ואיכשהו הצלחתי לבחור את הספר היחיד שלא משתתף במבצע "שלושה במאה"/"חצי מחיר"/"ארבעה בעשרים" וכדומה. בכל אופן, כמובן שסקרתי בפעם המי-יודע-כמה את היצע הקומיקס הדל של החנות, ובמקרה נפלתי על עוד אחד ממקבצי הקומיקס הישראליים של שכחתי-את-שמם.
בגדול, אני די משתעממת מקומיקסים ישראליים. העלילה נוטה להיות מרחפת מדי, לא ברורה ולצערי לא מוקפדת כמו הציורים. אבל במקבץ שעיינתי בו היה סיפור של בתיה קולטון שדי משך את תשומת ליבי – סיפור אהבה (ואכזבה) קטן בבית ספר בירושלים של 1966 שהיה מצוייר נהדר, מבויים היטב ובעיקר – ישראלי מאוד. (והזכיר לי כמובן את הקומיקס תוצרת בית, שאני פשוט לא מצליחה לחזור אליו. גררררר). נזכרתי באווירת הסיקסטיז כשהתיישבתי לצייר את הציור של היום.
===
ואם כבר עוסקים בנוסטלגיה ובדיזנגוף סנטר, הרי פיסת רטרו להתענג עליה:
עוד לא ראינו דם
תנו לי בשיניים
- נתאי על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- נתאי על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- דובי על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- עדיגי על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- הפיקוס על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה