פעם, כשפלאפונים היו גדולים ומסורבלים, אנשים גלשו בנטסקייפ ולהקת השנה היתה "ספייס גירלס", חשבתי שלנצח יזדעזעו מרצח רבין. כן, הייתי מנוער הנרות הנוגה והמיוסר שעבר בכיכר והדליק נרות (טוב, הכיכר היתה בדרך לבית הספר, והייתי מכורה לדאנקן דונטאס ממול). הדתיים-לאומיים היו לא יותר מעשב שוטה שמקפץ בגבעות רחוקות מאוד מתל אביב, והשמאל היה נראה כמשהו איתן שיחזיק לנצח. כמו שמעון פרס, בערך.
ביום השנה הראשון לאחר הרצח, יצרתי קומיקס שעסק בגוויעת הזעם על הרצח הפוליטי ועל הפיכתו של רבין ל"מותג שלום" ריק מתוכן. למרות זאת, הייתי בטוחה שהמציאות שאותה מתאר הקומיקס מופרכת למדי וחסרת סיכוי של ממש. טוב, אז טעיתי. קצת.
פרטי טריוויה:
1) לא היתה לי מורה בשם נילי רוזן. השם מורכב משמן שתי מורות לביולוגיה – עליזה רוזן ונילי לא-זוכרת-את-שם-המשפחה-שלה-זה-היה-לפני-פאקינג-חמש-עשרה-שנה. המראה החיצוני של המורה, אגב, מבוסס על נילי.
2) לתלמידה בריבוע השלישי בעמוד הראשון יש חולצה של "אואזיס". כמה ניינטיז.
3) כמיטב המסורת ההיצ'קוקית, אני מפציעה בקומיקס כסטטיסטית, בעודי לוקחת בנונשלנטיות את הכלבה לטיול.
Those were the days.
אם כבר ניינטיז ורבין, מישהו בטוח היה שם את הלינק הזה כאן:
http://www.youtube.com/watch?v=tluAVrkcD7Q
אז המישהו הזה הוא אני. אח, החמישיה.
נהניתי מאיך שעשית את יגאל גברבר שופע ע"י הוספת שיער הפנים המסוקס (שלא קיים בתמונות) והמבט העמוק (גם).
לול, נכון!
יחי נטסקייפ!
שמחתי לראות שבקומיקס לא הופיע החיוך שלו – שלא נפלת ב'פח' הזה של ללעוג דווקא למעשה הזה שלו.