עמודו!

פסססט. רוצים אוויר?

אחת התכונות הגרועות שלי (לכל ידיעת נשות משאבי-אנוש) היא חוסר היכולת שלי לנדנד לאנשים. אני חיה את חיי מתוך המחשבה (המפוקפקת) שאם ארצה משהו, כנראה שאתאמץ כדי להשיג אותו ולכן אני לא זקוקה לדחיפות מבחוץ כדי להשתכנע. כך למשל, בקריירת המלצרות הקצרה והעגומה שלי התקשיתי למלא את הוראות הבוס, שביקש ממני להזכיר ללקוחות שוב ושוב על קינוחי הבית או לחלופין לשאול בכל הזמנה אם הם רוצים לשתות משהו. הרי אם היו רוצים לשתות משהו, בוודאי היו מזמינים, לא?

בקיצור, מהר מאוד נוכחתי לדעת שאסרטיביות בריאה ואני לא הולכים ביחד, ואי לכך ניסיתי לכוון את הקריירה שלי לאפיקים שאינם דורשים לשכנע אנשים. וכך, במקום לבלות את שעותיי הסטודנטיאליות במוקד שירות או בפאב, הרווחתי את פת לחמי במקומות מעניינים כמו משרד למודעות אבל. הנה מקום שבו גיוס לקוחות נחשב לחוסר נימוס משווע!

מטבע הדברים, גם העבודה הנוכחית שלי לא דורשת יותר מדי הצקה וטלפונים (ואם כן, אני בדרך כלל מגלגלת אותה על צד שלישי), אבל הנה הגיע היום, והביישנות שלי הכישה אותי באחוריי. קיבלתי פרויקט נחמד למדי. התלהבתי. אבל מהר מאוד הבנתי שחלקו המעניין, קרי עריכה וקונספט, נוכס על ידי אנשים אחרים. וכל מה שנותר לי זה להציק לאנשים על מנת לאסוף חומרים.

ואם כבר אני חושפת את חולשותיי, הרי עוד שתיים לאוסף שרק יבהירו את מצב רוחי השפוף: 1. אני לוקחת דברים באופן יותר מדי אישי. 2. יש לי רגש מחוייבות בלתי נלאה. התוצאה של ערבוב כל התכונות הללו, במיכל שנקרא "אני", מנפיק את התוצאה הבאה: נתנו לי משימה, אין לי שמץ של סיכוי לעמוד בה (כי אני לא טובה בלהציק לאנשים), אבל תחושת המחוייבות שלי גורמת לי להרגיש רע ובסופו של דבר אני משוכנעת שהכל באשמתי ושפספסתי את הזדמנות חיי שלא תשוב עוד. הו.

מה שמוביל אותי לתהייה הבאה. בעיקרון יכולתי לזנוח את כתיבת הפוסט הנוכחי (שמיותר לציין כי הוא אינו חלק מדרישות התפקיד שלי), ובמקום זאת להכריח את עצמי לעסוק במלאכת שכנוע-האנשים. אבל אני לא. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש תכונות אופי שקשה לשנות אותן, ואם לא הפגנתי יכולת שיווק עוד בילדותי – גיל 30 הוא לא הזמן להתחיל. מנגד, האם לא מדובר במעין בריחה? לא מדובר, הרי, במשהו שאין ביכולתי הפיזית לבצעו. הרבה טלפונים. זה הכל.

המחשבות האלה מובילות אותי לבשורה החדשה, שנשקפת גם (אבל לא רק) מהעיתונים הכלכליים: להשקיע זה טוב. תהיה יזם. תכונות ניהול הן חשובות. טפח את התדמית שלך. דמות האדם החדש של המאה ה-21 משורטטת לנגד עיננו על שלל תכונותיה, שכוללות בעיקר שיווק וניצול הזדמנויות, ולנו לא נותר אלא להתאים את עצמנו לפיה. אבל מי אמר שזו האופציה היחידה? ואם לא קורצתי מחומר של אנשים-שעושים-כסף, האם נגזר עליי גורלי?

יותר מחוסר יכולתי לעשות בפעולות שיווק, אני לא רוצה. לא בא לי טוב (אני דווקא מחבבת את הביטוי הזה, למרות שהוא קצת סטלני). מילא, אם היה מדובר במשהו שקשור אליי. אז היתה לי מוטיבציה לעשות אותו. אבל מדובר בענייני עבודה. ואת החלק המעניין גם ככה גזלו ממני. אז אני לא טובה בשיווק לשם השיווק.

אז למה אני עדיין מרגישה רע?

תגיות: קפיטליזם, לחם עבודה, חיים, הו

7 תגובות על פסססט. רוצים אוויר?

הוספת תגובה