ציור ביום: 28 בפברואר
את היום האחרון של הפרויקט החלטתי לסכם במתבקש מאליו – דיוקן עצמי בתור ילדה + קומיקס אותנטי (!!!) מהתקופה. יש לציין שהציור סובל מאנכרוניזם קל – הבגדים והתספורת לקוחים אי שם מגיל 9, בעוד הקומיקס עצמו נעשה באזור גיל 11-12, אבל אני בטוחה שהביוגרפים הרבים שלי יסלחו לי על האי-דיוק ההיסטורי הפושע.
הקומיקס, אגב, מגולל את עלילותיהם הבלתי מרתקות בעליל של תלמידי כיתתי. אי שם, בעת שיעור משעמם במיוחד, התחלתי לתעד את מעשי ילדי הכיתה והדבר במהרה הפך לנוהג קבוע. רק בדיעבד הבנתי שזו למעשה היתה עבודתי העיתונאית הראשונה – כך בעצם נחשפתי לכוחה המהפנט של התקשורת ולרדיפה אחר הפרסום, כשילדים וילדות היו רודפים אחרי ומתחננים ש"אכתוב עליהם". אמנם להופיע במחברת מרוטה של תלמידת כיתה ז'2 זה לא להיט גדול, אבל היי – תמיד צריך להתחיל מאיפשהו.

אז זהו. אני מניחה שאין מנוס מכמה מילות סיכום.
אני מודה: אני בהלם שהצלחתי לעמוד במשימה לצייר כל יום. ועוד לפרסם את זה. אבל המטרה הנסתרת באתגר היתה, למעשה, להיזכר למה אני אוהבת לצייר. במשך שנים ניגנתי לעצמי פזמון מורט עצבים של ביקורת עצמית. החל מ:"אוי, כל הקווים שלי עקומים לאללה", דרך "אם אני לא עובדת בזה אז סימן שאני לא מספיק טובה" וכלה "אם הייתי מציירת כמו XXX אז כולם היו אוהבים אותי". לצייר תחת מטח ביקורת בלתי פוסק, מיותר לציין, זו משימה בלתי אפשרית.
אבל כשחייבים לצייר כל יום, פשוט אין ברירה. אי אפשר להתחמק. בהתחלה הייתי מקדישה זמן רב לציורים. הרבה סקיצות, מריטות עצבים והשלכות דפים בזעם. מהר מאוד הבנתי שאם אמשיך בשיטה הזאת, בחיים לא אעמוד במשימה, ולאט לאט הרשתי לעצמי לעלות ציורים חפוזים. או לא מושקעים.
לומר את האמת? אני לא חושבת שכל הציורים טובים. יש כמה שאני אוהבת במיוחד. יש כמה שלא. אבל בסופו של דבר, וזה הכי חשוב בעיני, ככל שהזמן עבר אשכרה נהניתי יותר ויותר (בממוצע, כן?) מהמטלה היומית שלי.
מה שמוביל אותי בשמחה ובששון ולאחר מחשבה רבה לאתגר הבא: מעתה ואילך, בכל יום ראשון בערב אפרסם ציור לפי נושא אותו אקבע שבוע מראש. מי שמתחשק לו מוזמן גם כן להצטרף, אבל בראש ובראשונה – אני זאת שמחויבת לעמוד באתגרים. וכמובן, אתם מוזמנים להציע נושאים שונים ומשונים. בתגובות, או לme שטרודל adigi.co.il.
הנושא הראשון יהיה – "מה שאני רואה מחלון ביתי". דדליין, כאמור: ראשון הבא.
תחזיקו אצבעות.
9 תגובות על ציור ביום: 28 בפברואר
סיום מעולה לחודש מעניין. אני אישית, דווקא התחברתי לציורים היותר פשוטים, אלו שלא חפרת בהם עד הסוף, כי הרגשתי שבמקום משהו מאוד מהוקצע, יצא לך משהו מאוד אמיתי. הפורטרט העצמי מאוד יפה. אהבתי גם את הילדה השמנה. אולי נפגש בימי ראשון…? בכל מקרה, בהצלחה! אני אמשיך לעקוב
כיף לעקוב אחרייך.
כל הכבוד! אני צריכה להצטרף אליך, כל כך הרבה זמן לא ציירתי ובטח לא באופן שיטתי..
ארבל: אני גאה בציורים הפשוטים האלה. פעם הייתי נוהגת לצייר הרבה בסגנון הפשוט, הנקי, אבל משום מה הפסקתי לעשות זאת. בציור הילדה השמנה ובציור מאתמול אפילו העזתי לעשות אינקינג בוואקום, מה שתמיד מילא אותי חרדה.
שיר: תודה רבה!
שרונה: יאללה, תצטרפי! וארבל – גם אתה!
רק באיחור התפניתי לעיין בכל הציורים של החודש החולף. את מציירת נהדר, ואני מאוד אוהב את הקווים שלך. אל נא תעצרי בעצמך מלחלוק איתנו את הציורים.
כיף של חודש! סידרת לנו יופי של רגעי מנוחה.
אל תשכחי עם כל הציורים את ההגיגים (גם את אלו שזרקת לפח…).
אני עדיין משתעשע בתחושות של אלו שגילו אתמול את האינטרנט: אין לי מושג מיהו האדם שעומד מאחורי המילים, אבל הפוסטים והציורים כבר יצרו אצלי תמונה שגם אם לא נאמנה למקור, היא תמיד מעניינת :)
המשיכי להתפתח ולשתף.
אסף ואוריאל: תודה רבה על המחמאות! אין כמו לפתוח יום עבודה עם חיוך על הפנים.
אפשר לשלוח גם צילומים O: ?
למה לא :)
הוספת תגובה
עוד לא ראינו דם
תנו לי בשיניים
- מודי תולשששש על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- עדיגי על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- זיוויטיס על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- הפיקוס על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
- הפיקוס על עדיגי הולכת לקנות לידה: חלק שני, ובו טיפול בהלם ורגשי אשמה
1 במרץ 2010