עמודו!

עוד לא ראינו דם

יש משהו מרענן בלהיות חולה. הבטלה מאונס, ההשתחררות ממחויבויות, ההרחקה הכפויה מהעולם החיצון (כולל האינטרנט). זמן טוב להעסיק את המוח בשלל מחשבות – ולהאביס את העיניים בשלל תוכניות טלוויזיה.

אני לא טיפוס של טלוויזיה. מאז שיצאתי מממלכת-הפול, אי שם בגיל 21, ניתקתי את יחסי עם חברות הכבלים והלווין. היתה אמנם תקופה שבה הוט כפו עלי חבילה בחינם-עאלק, כדרכן של חברות הכבלים, אבל גם אז התפריט הטלוויזיוני שלי כלל בעיקר קליפים בVH-1 קלאסיק. אפילו שקיעת הסטרימינג הטלוויזיוני המסורתי ועליית קרנם של הילדים המאאגניבים באימיול ובביטורנט לא שכנעה אותי לעקוב אחר כל הסדרות שכולם עוקבים אחריהן. סופרנוס? האוס? 30 רוק? נמלטים? גיבורים? כן, יש דברים כאלה. בעיקר נתקלתי בהם בביקורות ברשת.

זה לא בגלל אליטיזם תרבותי, חס ושלום. ולראיה – הסדרה היחידה שמצאתי אורך-רוח מספיק כדי לעקוב אחריה באדיקות היא "אבודים", ואלוהים עדי שמדובר בסדרה נחותה להפליא. ומאז העונה השלישית אפילו לא מעניינת במיוחד. סדרות טלוויזיה הן עניין של מחוייבות – להכיר את העולם, להתאהב בדמויות (או לחלופין לפתח סלידה משכנעת לאי-אילו מהן), להידרך עם הישמע אות הפתיחה, לצפות בכליון עיניים לפרק הבא/לעונה הבאה, לקרוא ניתוחים רלוונטיים. ואני? אני מסוגלת לארח כמות מוגבלת של קשרים מחייבים בחיי. מה לעשות, מעולם לא הייתי אשת מולטי-טאסקינג.

אבל כל הגבולות נפרצים כשאני חולה. קריאה כואבת לעיניים, ציור הוא מחוץ לתחום, אינטרנטים הם משימה מפרכת, יציאה החוצה לא רלוונטית. מה כבר עוד נותר? לצפות בטלוויזיה.

שתי הסדרות שאותן דגמתי בעודי שרויה על מיטת חוליי (שהיתה בעצם ספה לא נוחה של איקאה, אבל "קליפאן-חוליי" פשוט לא מעביר את האווירה השחפתית המתבקשת) היו Mad Men וTrue Blood. האחת איכותית ומחוכמת עם אווירת רטרו מוקפדת ומשוחה בג'ל, השניה טראשית ושטופת-דם עם אווירת הום-פרייז בשמן ממוחזר. מהכרותי עם הנפשות הפועלות – קרי אני – טבעי שאבחר בפרסומאים מהסיקסטיז, לא?

אולי זו השפעת, אולי זו חיבתי הנסתרת לערפדים (אח, אין כמו Vampire The Masquerade. הו הניינטיז. יאק), אבל מאד מן על קריצותיה השונות נזנחה לאחר שלושה פרקים בלבד. לעומת זאת ראיתי עונה שלמה של True Blood ואפילו גלשתי לתוככי העונה השניה. שיא מרשים לכל הדעות. יש דם, יש שיניים, יש טיפוסים גותיים בבגדים מינימליים, יש הרבה אנשים עם מבטא דרומי (חלקו מזויף). מה עוד כבר צריך? הגיון? נהההה. אם הצלחתי להתמכר ל"אבודים", שום דבר כבר לא יכול לעצור אותי.

ואולי זו הנקודה. אני פוסחת על הרבה דברים מתוך פחד להתחיל אותם. מתוך חשש שהמושא-העומד-על-הפרק לא יהלום במאה אחוז את מטרותי. פרפקציוניזם-צריכה, אפשר לקרוא לזה. אני יכולה ללכת חודשים בנעליים בלויות כי "לא אמצא אף פעם את הנעליים המושלמות". ומה כבר מדובר? כולה נעליים. אני יכולה לדלג על ארוחות כי "אין לי מושג מה אני רוצה לאכול". ואוכל, בין אם הוא טעים ובין אם לא, מסיים את חייו באותו אופן. אני יכולה לוותר על נסיונות-ציור כי "מה כבר הטעם אם זה לא ייצא מושלם". כאילו שהעולם כולו נדרך בציפיה לפרי-שרבוטיי.

True Blood היא סדרה סופר-מטופשת. נו באמת. ערפדים. אבל היא כיפית בצורה לא רגילה. אני נהנית ממנה. יש כמה דמויות משנה שהתחבבו עליי מאוד. ויכול להיות שבהמשך יימאס לי ממנה. מה כבר קרה? ואולי זו המסקנה המתבקשת משבוע-הבטלה-מאונס שעבר עליי – עזבי מחשבות, עזבי תכנונים, עזבי ניתוחים עמוקים. Just Do It.

הנה, אפילו כתבתי פוסט.

תגיות: הו

4 תגובות על עוד לא ראינו דם

הוספת תגובה