עמודו!

פואטיקת ההסעדה של הצווארון הלבן החדש

כשעבדתי במעריב קינאתי מאוד באנשי מתחמי ההייטק על שפע הבחירות הקולינריות העומדות לרשותם. לנו היה בעיקר סנדביצ'ים מאוליב, חומוס מאבו-אדהם, שווארמה מדבוש (או ממפגש הסטייק), סלטים מארומה ופלאפל ארבעה טעמים לאמיצים. לפעמים היינו מזמינים ג'ירף מהסניף מאבן-גבירול, והמתוחכמים נהגו לפנק את עצמם בקופי-בר.

כשהגעתי לרמת החי"ל, גיליתי שרב הנסתר על הגלוי. אכן, שפע של מסעדות, חתוליות, בתי קפה ומזללות, אבל רובן ככולן לא רלוונטיות בשום צורה. אני לא באמת אקח המבורגרים למשרד, סטייקים זו גם לא אופציה, 40 ומשהו שקל על פסטה זו הגזמה פראית (ע"ע פסטה מיאה שהסניף שלהם באמת החי"ל גם ככה מחורבן) וסושי אף פעם לא היה בשבילי תחליף נאות לארוחת צהרים. בקיצור, לאט לאט גיליתי שהאופציות הרלוונטיות עבורי מעטות יותר, ואילו השממה של קרליבך לפתע נראתה בעיני כמתחם אוכל שופע כל טוב.

ולאט לאט, גם האופציות האלה נעלמות, מה שגורם לי לתהות רבות על הדינמיקה של מתחמי עבודה והאופנות החולפות. דומה כי רוב אנשי ההייטק, התקשורת והפיננסים (כי זה מה שיש כאן) מעדיפים אוכל מבושל זול, אך לא מה שמוגדר כאן כ"בישול ביתי" (תכלס, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה – אמא שלי מעולם לא הכינה קובה, מפרום או מיטבולז). דהיינו – המבורגרים, חצילים בטחינה, חזה עוף, סטייקים זולים, פירה בחמאה. מסעדות פועלים של הצווארון הלבן.

וכך, המוני גברים מקריחים בחולצות מכופתרות ונשים בחולצות לייקרה (שליש מהן בהריון (*)) גודשים את הלהיטים החדשים: הברזל 34, בר גוריון, ליב (לחובבי אוכל הבריאות, עאלק. הם דוחפים די הרבה שמן לאוכל שלהם), קובה-בר (שזה כאילו ביתי אבל לא) ואפילו מוזס או בלאק. מקומות ההסעדה של הדור הישן, אלו שסיפקו דברים בלחם/פיתה/באגט, סלטים או חמגשיות עם קוסקוס, הולכים ונעלמים אט אט.

לפני זמן מה נסגרה השווארמיה היחידה באזור. הקורבן הבא היה מסעדת הפועלים בבניין שלנו, שניסתה לצוף מעל המים זמן רב, ובסוף נשברה והחליפה שם ובעלים. הבייגליה הסמוכה מנסה להשתדרג ולהציע גם קישים ודגים. איש הסנדביצ'ים שהסתובב בבניין והציע את מרכולתו פנה לעסוק בדברים אחרים. רולדין (ויתר המאפיות) מתקיימות בעיקר על ידי סיפוק כיבודים לישיבות ואירועים במשרד. אולם הקש ששבר את גב הגמל היה חיסולו הפתאומי של בר הסלטים, שביום ראשון האחרון התגלה כנעול, חתום ונטוש, למגינת קיבתי המקרקרת.

לא מזמן עברתי בקרליבך (קורה לי מדי פעם). אדהם, דבוש ואוליב עדיין שם. גם הפלאפל וארומה. אפילו המסעדה היוונית החשודה, אולימפוס, שקיימת עוד מימי בית הספר היסודי שלי. קרליבך גם הוא אזור של עסקים, אבל בניגוד לרמת החי"ל הזוהרת, בקרליבך יש את העובדים של הדור הישן: סוכני ביטוח אפורים, אנשי יבוא/יצוא מזדקנים, בתי השקעות עתיקים ומסדרונות מפותלים עם ריח לינוליאום עבש. ועיתונים שמוספדים כל פעם מחדש, לעומת העיתונות הכלכלית הנוצצת והאופנתית שמשלמת לי את משכורתי בימים אלה.

======

(*) פרזנט קומפני אקסקלודד. כן, כן. כבר הרבה זמן אני זוממת פוסט יציאה מהארון, אבל זה פשוט לא קורה. איכשהו, לבוא לאינטרנטים ולהכריז "אני בהריון" נראה לי ממש מביך. וכך, הזמן חלף והבלוג אט אט ננטש, כי נמנעתי לכתוב בו את מה שמעסיק אותי לא מעט בימים אלה (וסליחה על השטחיות). שלא לדבר על ההסברים האמיתיים לנטישתי את האתגר השבועי/ציור ביום אפריל (נסו לצייר תוך כדי בחילות ועייפות בלתי נסבלת). בסופו של דבר הבנתי שאם אני אמשיך בדרך הזאת, יקרו שני דברים: 1) אף אחד לא יקרא את "עמודו" יותר, אפסיק להיות בלוגרית רבת חשיבות ולעולם לא אזכה לקבל פרקים של טרו-בלאד לפני כולם + 500 שקל 2) אני בסוף אגלה שהפכתי להיות כמו זוג אחד שאני מכירה, שסיפר על ההריון רק אחרי הלידה (מאוד אחרי הלידה). מצד שני, כאמור, לדווח על זה בפוסט זה קצת מביך. אז החלטתי להתחמק באלגנטיות ולשלב את ההכרזה הבומבסטית והדרמטית (שתשנה את חייכם לנצח נצחים! טוב, אולי רק של הקורא הנאמן ש.א) בהערה בפוסט מן השורה. ועכשיו, אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, אפשר להמשיך הלאה. לפוסט על טחורים. או שלא.

תגיות: feed me, קפיטליזם, תקשורת, תינוקית