באופן מקרי למדי, הסיור בבילינסון נקבע באותו יום שבו החלטתי שאני לא רוצה ללדת בבית.

הבהרה קלה: אין לי דבר נגד לידות בית. זה באמת אחלה – סביבה מוכרת, מיילדת מוסמכת צמודה, ללא אורות מסנוורים, בלי חשש להתערבויות מיותרות. אבל לאחר שחשבתי על העניין לעומק, הגעתי למסקנה שרופאים וחדרי ניתוח בהישג יד משרים עליי ביטחון רב יותר מאשר מרפסות באוהאוס וחתולים בהישג יד. פרט לכך, למרות החששות שיש לי מאפידורל, מי יערב לי שכאבי הלידה לא ישתקו אותי? ראבק, אני לוקחת אלגוליזין נגד כאבי מחזור! (יתרון גדול בהריון: אין מחזור). אז למה אני נשמעת כל כך מתנצלת? פרטים בהמשך.

בילינסון הוא בית חולים. טוב, גם תל השומר הוא בית חולים, אבל שם ניסו להסוות זאת היטב. המיילדת שערכה את הסיור בבילינסון לא ניסתה אף לרגע לעטוף את המציאות בעננים ורדרדים ומעצימים. "כן, אנחנו מנסים ללכת לקראת היולדת, אבל אנחנו בית חולים ציבורי ולכן מחוייבים לנהלים ולאילוצי כוח אדם. Take it or leave it". ישר ולעניין, ללא גינונים מיותרים, מה שגרם לי להעריך אותה מאוד. מצד שני, זה לא גרם לי להשתוקק ללדת בבית החולים הזה. אורות הניאון היו מסנוורים, החדרים היו מרתיעים, ההמולה במסדרונות היתה גדולה, פקידת הקבלה היתה אנטיפאתית ("שם!" היא נבחה עליי עוד בטרם הספקתי לשאול היכן נקודת המפגש), הביות המלא היה מוטל בספק, והקהל שבא לסיור היה – וסליחה על הסטריאוטיפיות – ערסי לאללה.

יצאתי אחרי הסיור בתחושה כבדה. לכאורה פתרון הזהב מצוי בהישג ידי – אני מכירה אחלה מיילדת בית, אין לי בעיה לממן את העסק, אין לי שום בעיות בריאותיות (טפו טפו) שימנעו ממני לידה טבעית והבית שלי קרוב מאוד לבית חולים (אם העסק חו"ח משתבש). אבל בכל זאת, ומתוך מחשבה צלולה, אני מעדיפה שנשימתה הראשונה של התינוקית תהיה במקום צפוף, מבהיק, רועש ומנוכר. כך שלמעשה אני בוחרת, ככל הנראה, את האופציה הפחות טובה, בהתחשב בכל הנתונים. האין זה הופך אותי לאמא נוראית ואיומה? לא עדיף לי להקל על כאב בדרכים טבעיות, מאשר להיות קרוב לפיתוי רפואי, שעלול לגרור אותי להתערבויות מיותרות, חתכים, חוסר אונים וכדומה? אז כן, אני מתנצלת. ואני אפילו לא יודעת בפני מי.

בכל מקרה, החיפוש ממשיך. אם כבר בית חולים סטנדרטי, אני מעדיפה את ליס. יותר קרוב לבית. והיי, התינוקית לא תסלח לי אף פעם אם אכריח אותה להיוולד בפתח תקווה.

אי שם, לפני יותר משנתיים, שברנו את הראש בנסיון להכריע היכן לערוך את חתונתנו. עניין החתונה עצמה לא היה נתון לוויכוח – מכיוון ששנינו סולדים מהרבנות, התארגנו על דיל זריז לקפריסין (שנפל על שבוע ששם את אוגוסט הנוכחי בכיס הקטן, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת). אבל עניין המסיבה לקרובי המשפחה ולחברים היה שנוי במחלוקת. יש לנו משפחות מצומצמות למדי, והיינו צריכים מקום קטן, סימפטי, נגיש לכיסאות גלגלים, רצוי במרכז. מטבע הדברים התחלנו לברר על אולמות/גני אירועים, כי איפה מתחתנים אם לא שם, ובסופו של דבר הגענו לפגישה באולם בעל-שם ביפו, שאף מגדיר את עצמו כ"גלריה בוטיק".

נעזוב את העובדה שהאולם עצמו נראה כמו דירת הבהלות בירושלים שאף אחד לא רוצה לשכור, עם המרצפות העקומות (אבל מצויירות!) והיעדר החלונות, כולל גג שאמנם היה נחמד אבל נגיש בחלום הלילה. שלא לדבר על כך שהמחירים היו מופרזים מעבר לכל קנה מידה שהוא. מה שהרגיז במיוחד היתה הגישה של המוכר: הוא הקפיד לפנות אליי גם כשהפיקוס הפנה אליו את השאלות, כי כידוע הנשים הם אימפולסיביות ובסוף ישכנעו את בעליהן לקנות, הוא התגאה בתעודת הכשרות של המקום למען אינספור אורחינו הדתיים וניסה לדחוף לנו מיני שירותים מפוקפקים, כמו תהלוכה בסמטאות יפו ב10,000 שקל. אבל השיא היה כששאלנו אותו אם יש אפשרות לקייטרינג (חו"ח!) חלבי. "האורחים שלכם מאוד יתאכזבו אם הם יגיעו לחתונה ולא יהיה שם בשר", פסק. בסופו של דבר הזמנו את החברים לליל שתיה וזלילה בבית שלנו, ואת הקרובים לארוחה במסעדה (לא כשרה!) וסגרנו עניין. אפילו נשאר עודף מהצ'קים.

מרגע לרגע אני משתכנעת שלידה זה כמו חתונה: התמקדות ביום אחד (*) במקום בכל מה שקורה אחר כך (חיי נישואים? תינוק? הממ. אה. כן), אינספור זוזים שעוברים מיד ליד ואינטרסים שמעוקמים למענם, ז'רגון מעיק ("חווית לידה מעצימה!" עם זיקוקים וקבבונים?) ובעיקר – התייחסות אל הלקוח (קרי: האישה) כאל יצור רפה שכל שלא מסוגל להחליט בעצמו.

מודה שעד כה לא חשבתי על לידות (לפחות לא מאז הבגרות בביולוגיה), אבל נסיבות חיים מסויימות וכו' גרמו לנושא להיות רלוונטי מתמיד. וכך, בוקרי שישי אחד מצא אותי ואת הפיקוס בפאתי המרכז ללידה טבעית, שיבא תל השומר, יחד עם עוד כ-10 זוגות שנרשמו לסיור כמונו. לפני כמה חודשים חשבתי לתומי שנשים שקובעות תור לסקירה ראשונה אצל רופא נחשב (שנערכת פחות-או-יותר בשבוע ה15 להריון) רגע אחרי שהשתינו על מקל, הן משוגעות. אולם מבט זריז על החלק הנשי של הזוגות (**) בסיור גילה לי שזו תופעה נפוצה יותר ממה שחשבתי – הייתי בשבוע הכי מתקדם שם. יש לי עוד שלושה חודשים עד ללידה. המממפף.

את הסיור העבירה אחת המיילדות במרכז, שניסתה במלוא כוחה להצטייר כנחמדה וסימפטית, אולם כולי תקווה שכישורי המיילדות שלה גבוהים מכישורי המשחק שלה. "הגעתם למרכז ללידה טבעית כי אתם רוצים להיות אקטיביים בלידה שלכם! (***)", הכריזה, "אתם למעשה קונים את ההון האנושי – צוות מיילדות מוסמך שיישאר איתכם לאורך כל הלידה ויגרום לה להיות כפי שתרצו". עד כה הכל טוב ויפה, אם נעזוב לרגע את העובדה שצריך לשלם כסף כדי שמישהו אשכרה ילווה אותך לאורך הלידה, אבל אז הגיע שלב השאלות. וכיאה לאנשים לחוצים (****), רוב השאלות היו טכניות למדי (חוץ מאיזה אמריקאי משעשע ששאל אם יש WiFi בחדרים). וכאן פטרה המיילדת הנחמדה שלנו את הקושיות בהינף יד מזלזל. "אתה מעליב אותי בשאלה שלך", אמרה לאחד. "הכל תלוי בשיקול דעת שלנו", אמרה לאחר. בקיצור, תסתמו את הפה ותנו לנו להחליט בשבילכם. אה, ויש לנו אפילו כוננות! כוננות בבתי חולים? מי שמע על כך?!

לאחר מכן הלכנו לסייר בזירת ההתרחשות – חדר הלידה (הטבעית!!!) בכבודו ובעצמו. המיילדת הציגה בגאווה את שלל האביזרים שיהפכו את הלידה שלנו לחוויתית ומעצימה, אם כי אני מודה שהחבל המשתלשל מהתקרה נראה לי כמו סט של סרט סאדו-מאזו. אני בינתיים פיתחתי תרחישי אימה שבהם אני מגיעה אחוזת צירים אל המרכז ללידה טבעית, ומגלה שהמיילדת מהסיור היא-היא זאת שאמורה ליילד אותי, ואז היא מאיצה בי להיאחז בחבל תוך כדי נזיפות נמרצות: "הכסף שלך קונה הון אנושי!". הכסף, אגב, הוא 4,300 שקל, יותר משכר שליש מאוכלוסיית ישראל בערך. אחת הנשים התעניינה אם אפשר לחלק לתשלומים. "חשבתי שעשיתם שיעורי בית", נזפה בה הוד מיילדותה.

ואז הגיע רגע השיא (לפחות מבחינתי) של הסיור: מישהי שאלה אם אפשר לבקר במחלקות הביות המלא. ולמי שלא מתמצא בז'רגון בתי-היולדות: לרוב יולדים בחדר לידה (או במסדרון אם את בסרט אמריקאי), ואחרי זה מפנים אותך לאחת המחלקות, כשביות מלא זו המחלקה שבה משאירים את הרך-הנולד יחד איתך, בעוד במחלקות הרגילות מטיסים אותו לתינוקייה. נשים עם עודף ממון יכולות לשכור מלונית ולהנות מחדר פרטי וסוג-של מרווח + תינוק על חשבון הבית. "אני מצטערת", השיבה לה המיילדת, "בדיוק יש ביקור רופאים. אבל אתם יכולים לראות את המלוניות!", הוסיפה במתק-שפתיים. כי בית חולים הוא מוסד כה נטול-סדר עד לא ידעתם על ביקור הרופאים כשקבעתם את שעת הסיור?

אם לסכם את כל החוויה: ניסו למכור לנו "הון אנושי" מבלי להציג את ההון האנושי הזה בכלל (פגישה עם צוות המיילדות המלא מתרחשת רק כמה שבועות לפני תאריך הלידה המשוער, כשכבר העברתי לכיסי "שיבא" כמות זוזים מכובדות), לא טרחו להציג את היתרונות בשירות (*****), ענו לנו בחוסר רצינות, מרחו אותנו בתירוצים כדי לחלוב עוד כסף, ובנוסף לכל גם ציפו שבשם "חווית הלידה המעצימה" גם נפשק רגלינו (הא הא) ונפתח את הארנק? תודה, אבל לא תודה. צוות רפואי אנטיפתי אני יכולה למצוא גם בסתם מחלקה רגילה חינם-אין-כסף.

האמת? זה מרגיז אותי אפילו יותר מחתונות. אף אחד לא מכריח אף אחד להתחתן בגן אירועים. מדובר בסך הכל בבון-טון חברתי מעיק. אבל המדינה, בעודה מצמצמת עוד ועוד שירותים, דוחקת את היולדות (שמה לעשות, חייבות ללדת איפשהו) לפתחי שרלטנים נוטפי מילים חלקות, שלמרבה הזוועה מגיחים מתוך המערכת עצמה (שיבא תל-השומר הוא בית חולים ציבורי). והיולדות, אחוזות בחוסר ביטחון ופחד מהעתיד הלא-נודע (מישהו אמר כלה ביום חתונתה?), וכמובן הפחד שמא יזיקו לתינוק בבחירתן, פותחות ללא היסוס את הארנק.

ואני? אני אלד בסוף עם דולפינים, על אפם ועל חמתם (של הדולפינים. מישהו שאל פעם דולפינים אם הם רוצים לחזות בלידה של בני אדם?)

אגב, האמריקאי ואשתו נרשמו בסוף למרכז הלידה הטבעית. למרות שלא היה שם WiFi. פראיירים.

==============

(*) כן, אני יודעת שיש לידות שלוקחות יותר זמן. אבל לרוב מזרזים אותן. כנראה כדי לפנות מיטות לבאות בתור.
(**) לא היו לסביות בסיור.
(***) האופנה החדשה בקרב צוותים רפואיים היא להתייחס להריון וללידה כאל חוויה של שני בני הזוג. הפיקוס פעם ניסה להסביר לאחד הרופאים שהוא אמנם מודע לתרומתו למצבי, אך הוא אינו בהריון. זה לא עבד.
(****) אני מוצאת קורלציה בין פחד מלידה לפחד מרופאי שיניים. מכיוון שמעולם לא פחדתי מטיפולי שיניים, אין בי שום פחד מלידה.
(*****) חוץ מזה שאין אפידורל. כי אפידורל זה השחור החדש.

וכך, נחתתי היישר מאפריקה אל חום אוגוסט המהביל, ומהר מאוד שקעתי בשגרה המוכרת להפליא. התינוק של השכנים ממשיך לצווח, השכן עם האספירציות המוסיקליות ממשיך לנסות את מזלו (לשווא), העיתונים מלאים בגיבובי ריאליטי/אנחנו-נגד-העולם/מה-לעשות-עם-הילדים-בחופש ותרבות הנהיגה הישראלית מעוררת געגועים לזו הקנייתית (חוק מספר אחד במומבסה לגבי רמזורים: There can be only one). חשבתי לעדכן את הבלוג תוך כדי מסעי, אך בעיות אינטרנט שונות ומשונות מנעו את רצוני, וחוץ מזה, למה להיתקע מול האינטרנטים כשאפשר לבלות עם אחייניות מסוכנות?

בסופו של דבר, הזכרונות שנצרבים בתודעה אלו לא הנופים המרהיבים והחופים הנפלאים (טוב, גם אלו), אלא בעיקר האנקדוטות המשעשעות שנילוו אליהם. האחיינית הגדולה (להלן אלה) הפכה מילדה שתקנית לדברנית חסרת תקנה, כולל מיני פקודות, סידורי ישיבה ונסיונות כנים להתחמק מכעס הורי מוצדק ("ילדה צעקה ואז בא בבון גדול"). האחיינית הקטנה (להלן רובי) צמחה מייצור זעיר וחסר שימושים, לתינוקת ארית רבת חוכמות ("פה פה פה", "דה דה דה", שלא לדבר על "פפפפפפףףףףףףףף" המנצח). וכך עברנו סדנת הורות מזורזת ורוויית אירועים משעשעים, כשבין לבין גם ראינו כמה חיות (למה יש פקק תנועה? כי הג'ירפה רצתה לחצות את הכביש), טיילנו, השתזפנו בים ואכלנו כמות נכבדה של פירות ופאלאק פניר.

בין היתר למדנו את הלקחים החשובים הבאים:

* זנזיבר הוא מקום שנשמע מעולה על הנייר, אך בפועל מדובר במלכודת תיירים מהסוג הגרוע. אפשר אמנם לתכנן טיול נטול-מלכודות באי הפסטורלי, אך הדבר שקול למציאת חוף נטול-צרפתים באוגוסט התל אביבי.

* לא שוכרים רכב מחברות מקומיות. הדבר עלול להיגמר בג'יפ מקרטע במקרה הטוב ובמטאטו (הגרסה המקומית למיניבוסים-חאפריים, רק ששם זו התחבורה החוקית) במקרה הרע.

* אם החלטתם להתלונן בקבלה של המלון על הספארי שארגנו לכם, והחלטתם להשתמש בילדים שלכם כנשק לסחטנות רגשית, אנא דאגו שהם לא יפצחו ב"פפפפפפףףףףףףףףףףףף" תינוקי מטופש רגע אחרי שאתם מבקשים מהצוות להסתכל על הפנים העגומות שלהם.

* קניה בעיקר ידועה בנופי הסאוונה שלה, אבל אם יש לכם זמן רק לספארי אחד, עשו טובה ולכו לאברדיירס. שווה כל זוז.

* "ערי עיזים" אלו עיירות שצמחו לצדי כבישים מרכזיים, וכוללות לרוב: פחונים, דוכנים בעלי סחורה לא ברורה, דוכן אחד למכירת קוקה-קולה, דוכן אחד למכירת קרדיטים לפלאפונים, כמות רנדומלית של ג'ומות (בטלן קנייתי ממוצע) ועיזים. המון עיזים. לפעמים יש גם מלונות דרכים למי שמאס בדרכים הארוכות והפתלתלות. כמו זה:

* סוף סוף נמצא נשק יעיל נגד הביצ'-בויז (בחורים מקומיים צעירים שמחפשים ספונסריות לבנות): להיות בהריון. הם פשוט לא התקרבו אליי. היה מעולה. בכלל, עשו לי די הרבה כבוד בזכות תוכניות ההתרבות שלי. ניגרי מסטול אחד אפילו הבטיח לי בן חכם ויפה כמוהו.

* במומבסה יש רק בית קולנוע אחד, ניאלי סינמקס, אבל הוא איכותי מכל בית קולנוע שתמצאו בגוש דן (למעט גת, אולי). והפופקורן זול וטעים. אגב, מומבסה סיטי מזכירה בעיקר את רמאללה (רק עם ים) ולאף אחד לא באמת אכפת מישראלים/יהודים. למעשה, יהדות זה נשק מעולה נגד גננים סוררים שהחליטו לגנוב ממעסיקיהם, שחוששים ממעשי וודו מזרח תיכוניים לא מוכרים.

* מודעות אבל בעיתונים קנייתים הן דבר קריפי במיוחד. וממכר בצורה לא ברורה. לרוב הן מכילות פוטורצח של המת + סיפור מותו וציון שמות קרובי משפחתו. זכורה מודעה של גרמני אחד, שרוב שטחה הוקדש לספירת שמות כל ילדיו, כולל התוספת האניגמטית "and many others".

* טיסות מאפריקה לישראל הן דבר מעיק, שכולל לרוב עשרות צליינים ניגרים עם מבט מזוגג בעיניים ושאלות כמו "Have you ever heard of Jesus Christ?". כשניסיתי להתחמק מהטפה, ולשאול אחת מהן אם יבקרו בירושלים או בכינרת, היא היתה בהלם שאני מכירה את המקומות האלה למרות שבעליל ברור שלא שמעתי על ג'יזס קרייסט.

* הרבה אנשים נוהגים ללגלג על אפריקה, מתוך מחשבה ש"אין שם כלום", אבל בסופו של דבר ההבדל ביננו לבין קניה לא כל כך גדול כמו שאפשר לחשוב. במומבסה אולי יש אבטחה פרטית וגדרות חשמליים בכל חור קצת יותר לבנבן מהממוצע, אבל היי, אצלנו מסתובבים עם M16 ברחובות.

אתגעגע.

בעוד כמה שעות אהיה על המטוס (*) לקניה, במטרה לפגוש אחייניות מסוכנות ושאר מרעין בישין. מקווה לעדכן את הבלוג משם. למרבה הפלא, יש במומבסה גם חשמל וגם אינטרנט, אם כי הם לא נוטים לעבוד ביחד. יאללה ביי!

====

(*) בהנחה שאתיופיאן איירליינס לא יחליטו להקדים/לאחר/להזיז ושאר הדברים שהם בדרך כלל עושים.

כשעבדתי במעריב קינאתי מאוד באנשי מתחמי ההייטק על שפע הבחירות הקולינריות העומדות לרשותם. לנו היה בעיקר סנדביצ'ים מאוליב, חומוס מאבו-אדהם, שווארמה מדבוש (או ממפגש הסטייק), סלטים מארומה ופלאפל ארבעה טעמים לאמיצים. לפעמים היינו מזמינים ג'ירף מהסניף מאבן-גבירול, והמתוחכמים נהגו לפנק את עצמם בקופי-בר.

כשהגעתי לרמת החי"ל, גיליתי שרב הנסתר על הגלוי. אכן, שפע של מסעדות, חתוליות, בתי קפה ומזללות, אבל רובן ככולן לא רלוונטיות בשום צורה. אני לא באמת אקח המבורגרים למשרד, סטייקים זו גם לא אופציה, 40 ומשהו שקל על פסטה זו הגזמה פראית (ע"ע פסטה מיאה שהסניף שלהם באמת החי"ל גם ככה מחורבן) וסושי אף פעם לא היה בשבילי תחליף נאות לארוחת צהרים. בקיצור, לאט לאט גיליתי שהאופציות הרלוונטיות עבורי מעטות יותר, ואילו השממה של קרליבך לפתע נראתה בעיני כמתחם אוכל שופע כל טוב.

ולאט לאט, גם האופציות האלה נעלמות, מה שגורם לי לתהות רבות על הדינמיקה של מתחמי עבודה והאופנות החולפות. דומה כי רוב אנשי ההייטק, התקשורת והפיננסים (כי זה מה שיש כאן) מעדיפים אוכל מבושל זול, אך לא מה שמוגדר כאן כ"בישול ביתי" (תכלס, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה – אמא שלי מעולם לא הכינה קובה, מפרום או מיטבולז). דהיינו – המבורגרים, חצילים בטחינה, חזה עוף, סטייקים זולים, פירה בחמאה. מסעדות פועלים של הצווארון הלבן.

וכך, המוני גברים מקריחים בחולצות מכופתרות ונשים בחולצות לייקרה (שליש מהן בהריון (*)) גודשים את הלהיטים החדשים: הברזל 34, בר גוריון, ליב (לחובבי אוכל הבריאות, עאלק. הם דוחפים די הרבה שמן לאוכל שלהם), קובה-בר (שזה כאילו ביתי אבל לא) ואפילו מוזס או בלאק. מקומות ההסעדה של הדור הישן, אלו שסיפקו דברים בלחם/פיתה/באגט, סלטים או חמגשיות עם קוסקוס, הולכים ונעלמים אט אט.

לפני זמן מה נסגרה השווארמיה היחידה באזור. הקורבן הבא היה מסעדת הפועלים בבניין שלנו, שניסתה לצוף מעל המים זמן רב, ובסוף נשברה והחליפה שם ובעלים. הבייגליה הסמוכה מנסה להשתדרג ולהציע גם קישים ודגים. איש הסנדביצ'ים שהסתובב בבניין והציע את מרכולתו פנה לעסוק בדברים אחרים. רולדין (ויתר המאפיות) מתקיימות בעיקר על ידי סיפוק כיבודים לישיבות ואירועים במשרד. אולם הקש ששבר את גב הגמל היה חיסולו הפתאומי של בר הסלטים, שביום ראשון האחרון התגלה כנעול, חתום ונטוש, למגינת קיבתי המקרקרת.

לא מזמן עברתי בקרליבך (קורה לי מדי פעם). אדהם, דבוש ואוליב עדיין שם. גם הפלאפל וארומה. אפילו המסעדה היוונית החשודה, אולימפוס, שקיימת עוד מימי בית הספר היסודי שלי. קרליבך גם הוא אזור של עסקים, אבל בניגוד לרמת החי"ל הזוהרת, בקרליבך יש את העובדים של הדור הישן: סוכני ביטוח אפורים, אנשי יבוא/יצוא מזדקנים, בתי השקעות עתיקים ומסדרונות מפותלים עם ריח לינוליאום עבש. ועיתונים שמוספדים כל פעם מחדש, לעומת העיתונות הכלכלית הנוצצת והאופנתית שמשלמת לי את משכורתי בימים אלה.

======

(*) פרזנט קומפני אקסקלודד. כן, כן. כבר הרבה זמן אני זוממת פוסט יציאה מהארון, אבל זה פשוט לא קורה. איכשהו, לבוא לאינטרנטים ולהכריז "אני בהריון" נראה לי ממש מביך. וכך, הזמן חלף והבלוג אט אט ננטש, כי נמנעתי לכתוב בו את מה שמעסיק אותי לא מעט בימים אלה (וסליחה על השטחיות). שלא לדבר על ההסברים האמיתיים לנטישתי את האתגר השבועי/ציור ביום אפריל (נסו לצייר תוך כדי בחילות ועייפות בלתי נסבלת). בסופו של דבר הבנתי שאם אני אמשיך בדרך הזאת, יקרו שני דברים: 1) אף אחד לא יקרא את "עמודו" יותר, אפסיק להיות בלוגרית רבת חשיבות ולעולם לא אזכה לקבל פרקים של טרו-בלאד לפני כולם + 500 שקל 2) אני בסוף אגלה שהפכתי להיות כמו זוג אחד שאני מכירה, שסיפר על ההריון רק אחרי הלידה (מאוד אחרי הלידה). מצד שני, כאמור, לדווח על זה בפוסט זה קצת מביך. אז החלטתי להתחמק באלגנטיות ולשלב את ההכרזה הבומבסטית והדרמטית (שתשנה את חייכם לנצח נצחים! טוב, אולי רק של הקורא הנאמן ש.א) בהערה בפוסט מן השורה. ועכשיו, אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, אפשר להמשיך הלאה. לפוסט על טחורים. או שלא.

את הפוסט הזה פרסמתי במקור בפורום ביקורת מסעדות בתפוז, אבל מכיוון שהתקרית היתה כה מרתיחה, אני רוצה צורך לפרסם אותה גם ב"עמודו", לנוחיות הציבור.

======

לפני הכל אציין שאני מחבבת מאוד את מסעדת אדורה – האוכל טעים, לא מכביד, מקורי במידה ומתומחר היטב. הבראנץ' שלהם, ואת זה לא רק אני טוענת, הוא אחד הדילים המשתלמים ביותר בתל אביב – מבחר מנות מרשים ב80 שקל לבנאדם (שלושה אנשים ומעלה) או 90 לזוג, כולל שתיה וקפה, ומילוי חוזר כשמתחשק. לכן הייתי בטוחה שהבוקר יהיה מהנה וטעים.

היינו ארבע בנות, והזמנו מקום מראש. נאמר לנו בטלפון שהשולחן יהיה שלנו לשעתיים, ולא היתה לנו בעיה עם זה. המסעדה עצמה היתה מלאה למדי, אם כי לא מפוצצת. התיישבנו, הזמנו מים והתחלנו לפנטז על שלל הסלטים והאג'ז בנדיקט שיפקדו את שולחננו.

התקלות החלו בשתיה שהזמנו. שלוש מאיתנו בחרו ללכת על "קוקטיילי הבוקר", כשאחת בחרה במרטיני עם מלון. המרטיני הגיע עם עיטור נענע שהתגלה לאחר כבוד מלא בכנימות. ביקשנו אחד חדש. הגיע עוד מרטיני עם נענע כנימתי. הוחלט לוותר על הנענע ולהסתפק במרטיני נטול. אל דאגה, המרטיני שהוזכר במערכה הראשונה עוד יככב במערכה השלישית!

לאוכל עצמו לקח זמן רב להגיע לשולחן, וגם כשהגיע, הוא הגיע בטפטוף קל במיוחד. הצצה חטופה לשולחנות לידינו (טוב שבאדורה מסדרים שולחנות בצפיפות) גילתה ששאר הסועדים נהנו מזרימה בלתי פוסקת של מנות, בעוד אנחנו נאלצנו לנבור בלחם וסלט. בהתחלה חיכינו בסבלנות, אבל כשנזכרנו בחרב הפינוי המאיימת על צווארנו (קרי הגבלת זמן על שולחן), התחלנו לזוע בחוסר נוחות. הערנו למלצרית. לא עזר. דיברנו עם האחמ"שית, ואכן הורגש שיפור. אבל זו לא היתה הבעיה. יכול להית שהמראה שלנו לא מצא חן בעיני צוות המסעדה, יכול להיות שהמלצריות פחדו שנגמור לאדורה את כל המנות (בכל זאת אחת מאיתנו אוכלת בשביל שניים), אולי הברמן נעלב מתקרית המרטיני, אבל התחושה היתה שעושים לנו אשכרה טובה שמגישים לנו אוכל לשולחן. החיוך היה מאולץ, השירות היה כלאחר יד, ובאופן כללי הרגשנו כאורחות לא רצויות.

פאשלות האוכל הקטנות המשיכו. באחת ממנות האג'ז בנדיקט התגלתה קליפה של ביצה ואילו כוס מיץ תפוזים נמהלה במים. החלטנו לא לעשות מזה עניין. אבל זוכרים את מרטיני המריבה? לאחר ששתינו ממנו (נטול נענע) התגלה למרבה הזעזוע, לקראת סוף הארוחה, שהכנימות הצליחו לזלוג לתוך המשקה עצמו. הפעם החלטנו להעיר למלצרית. כשקיבלנו את החשבון (שדווקא הגיע מהר), הביאה המלצרית ארבעה שוטים של משקה כלשהו (דומני שזה היה גראפה) באווירה של "יאללה יאללה, קחו את הפיצוי שרציתן ותסתמו את הפה שלכן". המשקה, אגב, היה מזעזע, והמרטיני הכנימתי הופיע כלאחר כבוד בחשבון.

שילמנו (400 שקל), השארנו טיפ של 50 שקל (כי אנחנו שפנות שלא מסוגלות שלא להשאיר טיפ גם אם השירות גרוע), ויצאנו משם במהירות רבה אל החום התל אביבי המהביל.

מה שמעציב אותי בכל הסיפור הוא לא הכנימות והפרצופים החמוצים, אלא העובדה שעוד פעם אני מגלה שמקומות תל אביביים לא מצליחים לשמור על הרף שלהם. אמנם לא הייתי לקוחה קבועה של אדורה, אבל בהחלט הגעתי לשם מדי פעם, ואף המלצתי על המקום לחבריי ומשפחתי. עכשיו אני אהסס אם להמליץ על המסעדה, שלא לדבר על ללכת לשם בעצמי. עוד מקום נמחק מהרשימה, וחבל.

והאוכל? למעט הכנימות והקליפות, הוא עמד בסטנדרטים של אדורה: מצויין עד טוב מאוד, עם מעט מנות בינוניות. אבל שירות רע מצליח למחוק במהירות טעם טוב של אוכל, ואת זה מסעדנים צריכים לזכור.

כבר זמן רב רציתי לסכם את ציור ביום מאי, שלא באמת עמד בקריטריונים ובכלל נקטע באמצע. אבל איכשהו הזמן זלג לי בין האצבעות, ומעולם לא הגעתי לפוסט ההוא. ועכשיו, כשאנחנו מתקרבים לאמצע יוני, פתאום הסיכום נראה מיותר למדי.

האמת שיש לי הרבה דברים להגיד, אבל הם מתאימים להיאמר במילים ולא בקווים. אולי בגלל זה הפסקתי את הציור ביום – ההשראה שלי פשוט זורמת לכיוונים אחרים.

אתן לה לרוץ. נראה מה ייצא.

ממש התאהבתי בסגנון הזה. נראה לי שאדבוק בו לעת עתה (או לפחות עד שיימאס לי).

היום הלכתי לדיזנגוף סנטר במטרה לקנות ספר ב"צומת ספרים", ואיכשהו הצלחתי לבחור את הספר היחיד שלא משתתף במבצע "שלושה במאה"/"חצי מחיר"/"ארבעה בעשרים" וכדומה. בכל אופן, כמובן שסקרתי בפעם המי-יודע-כמה את היצע הקומיקס הדל של החנות, ובמקרה נפלתי על עוד אחד ממקבצי הקומיקס הישראליים של שכחתי-את-שמם.
בגדול, אני די משתעממת מקומיקסים ישראליים. העלילה נוטה להיות מרחפת מדי, לא ברורה ולצערי לא מוקפדת כמו הציורים. אבל במקבץ שעיינתי בו היה סיפור של בתיה קולטון שדי משך את תשומת ליבי – סיפור אהבה (ואכזבה) קטן בבית ספר בירושלים של 1966 שהיה מצוייר נהדר, מבויים היטב ובעיקר – ישראלי מאוד. (והזכיר לי כמובן את הקומיקס תוצרת בית, שאני פשוט לא מצליחה לחזור אליו. גררררר). נזכרתי באווירת הסיקסטיז כשהתיישבתי לצייר את הציור של היום.

אז כן הצלחתי לצייר משהו היום. הללויה. חייבת לחזור לתלם… גררררר.