יותר מוזר מהדמיון – הו, אלי, אני בוערת!!!

כשהייתי ילדה, נפוצו במחוזותיי ספרים בעלי כותרות כמו "הסיפורים [מילת תואר רנדומלית] ביותר בעולם", או "יותר מוזר מהדמיון 1/2/3 וכן הלאה". סוגי הסיפורים התחלקו לשניים – או עיבודים (=תרגומים ככל הנראה גנובים) של סיפורי מתח, או לחלופין סיפורים אמיתיים (נגיד) מז'אנר "תאמינו או לא". כך או כך, כל הסיפורים הללו הצטיינו בעברית מחרידה, טעויות תרגום מביכות, עודף שימוש בסימני פיסוק ("הו…. אלי!!!!") ותמונות סטוק חסרות פשר, לרוב של נערת אייטיז שופעת שיער, על הכריכה השחורה.
 
כל זה לא הפריע לי. היה ברשותי אוסף מרשים של הספרים הללו, והייתי קוראת אותם הלוך ושוב, ומספקת שלל חומר לסיוטי הלילה שלי. היו כמה וכמה סיפורים בדיוניים שהפחידו אותי כהוגן, אבל מה שהשפיע עליי יותר היו הסיפורים האמיתיים. הייתי משוכנעת לחלוטין שהרוחות, העב"מים, נבואות החורבן (מלחמת גוג ומגוג ב-1999!) וגלגולי הנשמות הם מקרים שבאמת התרחשו (ויתרחשו), ללא צל של ספק.
 
אחד הסיפורים שהכי הפחידו אותי היה "פרשת האנשים המתלקחים" – אנשים – לרוב נשים צעירות – שמסיבה בלתי ברורה יום אחד בערו מבפנים, והאש כילתה אותם לחלוטין. כל מה שהספיקו היה לזעוק מרה (סליחה, "לזעוק מרה!!!"), בטרם התפחמו. פחדתי שזה יקרה לי. שיום אחד אשב על כורסה, לתומי, בדירת האר-דקו שלי, ואבער עד תום. כמו שקרה לגברת הצעירה שבציור.
 
(כן, זו התחלה של סדרה).

combustion

Hagar's Ghost

לפני כמה חודשים קניתי נובלה גרפית בשם Anya's Ghost בחנות ספרים יד שניה (אגב, אחת הסיבות הטובות לעבור לקפיטליה היא ספרים!! חנויות הספרים כאן אוכלות את אלו הישראליות בלי מלח אטלנטי). בקצרה, הסיפור מתמקד בנערה אחת בשם אניה, שבגיל צעיר היגרה מרוסיה לאמריקה עם משפחתה. העלילה המרכזית היא סוג של אוקולט לא מחוכם במיוחד (אם כי משעשע), אבל מה שנגע בי בסיפור אלו היחסים בין אניה לאמא שלה. אמא של אניה מנסה בכוח לשמר את התרבות שממנה הגיעה – היא מדברת רוסית, מכינה פירושקי ושלל מאכלים מטוגנים (שאניה דוחה בבוז כי זה "משמין"), חברה בקהילת הכנסיה האורתודוכסית המקומית ומנסה לשדך לאניה את דימה, הגיק הכבד, רק כי הוא רוסי.

Anya's Ghostאניה, לעומת זאת, מנסה להיות יותר אמריקאית מאמריקאית. היא דוחה את הרוסית. ואת הפירושקי. ומתייחסת לקהילה האורתודוכסית כמטלה כואבת מיוחד. באיזשהו שלב, כשהעלילה מסתבכת והיא נאלצת בכל זאת לבלות זמן עם דימה, הוא שואל אותה איך היא מצליחה להשתלב כל כך טוב בכיתה. אניה מתכעסת. "אתה חושב שזה קל לי?", היא יורה לעבר דימה, "ביליתי כמעט שנתיים בכיתת ESL (*) כדי להיפטר מהמבטא! אני פשוט מזייפת את זה טוב".

כמובן שלא צריך להיות גאון גדול כדי למצוא את ההקבלה ליחסים שלי עם הגר. כשהגענו לקפיטליה, לפני שנה ושליש (וואו! איך הזמן חולף מהר!), הגר לא דיברה מילה אחת באנגלית. טוב, בעצם היא ידעה כמה מילים מ"דורה", במבטא ישראלי כבד כמובן. היא עשתה דברים ישראליים (**) לחלוטין שעושה ילד ישראלי בגילה. היא אהבה מאוד את "הכבש ה-16", אכלה בתיאבון חומוס וטחינה, הלכה לים, ראתה קליפים של "הופ ילדות ישראלית" ו"פרפר נחמד", וזכור לי – במסגרת גל הלאומנות הישראלי החדש – שגם לימדו אותה בגן העירייה לשיר את ההמנון.

אנשים אמרו לי שעליי לשמור את העברית, ואת התרבות, ואני הייתי לגמרי "פחחחחחחח". הרי לא היגרנו בשל סלידת התרבות הישראלית. להיפך. הדאגה שלי אז היתה שהגר לא לומדת מספיק מהר אנגלית. אתם מכירים את הילדים ש"תוך חודשיים התחילו לפטפט באנגלית?", אז הם חברים של התינוקות שמגיל חודש ישנים לילות שלמים. במציאות, הגר ישנה לילות שלמים רק מגיל שנתיים, ובמשך שנה ישבה בכיתת גן אמריקאית ודיברה עברית.

קשה לי לשים את האצבע על נקודת המפנה. אולי כי לא היתה באמת נקודת מפנה, אלא תהליך. ופתאום גיליתי שיש לי אניה קטנה בבית. היא מדברת רוב הזמן אנגלית, גם כשאני עונה לה בעברית. כשהיא מדברת בעברית, היא משחילה מילים באנגלית. היא הפסיקה לאכול חומוס, אלא אם זה חומוס אמריקאי קנוי מגעיל שמנגבים אותו עם גזר גמדי. על טחינה אין בכלל על מה לדבר. טלוויזיה – רק באנגלית. ורק נסיכות, אם כי זה כנראה עניין של גיל ולחץ חברתי. כששואלים אותה באיזו אות מתחילה המילה "חתול", היא עונה "C". היא מתקנת לי את המבטא, לעזאזל! אבל לפחות ספרים בעברית היא מוכנה לשמוע. בינתיים.

כן, זה תהליך טבעי. אחרי הכל, הגר בילתה רבע משנותיה כאן – ומדובר בתקופה משמעותית שבה היא מודעת לסביבתה ורוקמת קשרים חברתיים. החיים שלה כאן. זה מה שהיא זוכרת. אין לה משקעים, אין לה געגועים (למעט המשפחה המורחבת, אבל מצידה שיטריחו את עצמם ויגיעו לקפיטליה). את "התקווה" היא החליפה ב-Let It Go (שזה שיר מוצלח בהרבה, אם יורשה לי להגיד).
אני לא ציונית נלהבת או פטריוטית מדופלמת. "ארבעה שובבים" של פרפר נחמד לא נעלה מעל מקורו "Five Little Monkeys". אני שמחה שהגר משתלבת יפה. אבל אני עצובה, כי אני יודעת שלי זה לא יקרה בחיים. לא משנה כמה זמן אגור כאן, תמיד אסתכל על אמריקאים כ"הם". כי מה לעשות. ובינתיים, יש את הפער הזה, שנפתח ביני לבינה, בין מבוגרת ישראלית לילדה אמריקאית בהתהוות.

===
(*) English as a Second Language. התגבור שמקבלים ילדים שבביתם מדברים שפה אחרת מאנגלית. הגר תיכנס לבית ספר השנה הבאה, ואני לא יודעת אם תזדקק לתגבור ESL. נדע באוגוסט.
(**) כן, כן, ישראלים יהודים, סביר להניח אשכנזים פריווילגים. Sue me.

בקרוב בקפיטליה

לירון ויוסי ביקשו כל אחד לחוד וללא תיאום ביניהם שאחדש את הבלוג, על מנת שיוכלו לקרוא מה עובר עליי בניכר. אני מודה שכל העסק של בלוגינג נראה לי לגמרי 2008. אבל היי, שווה לנסות.

בכל אופן, אני לא בניכר. אני עדיין כאן. כל הרעיון של לעזוב ולהתחפף לקצה השני של העולם, למקום בו אנשים עדיין משתמשים ביארדים (!), פאונדים (הא?) ופיטים (השם ישמור) נראה לי דמיוני להחריד. סביר להניח שזה ייראה דמיוני להחריד עד שאעלה למטוס.

בינתיים, הכל (כמעט) סגור:
1. יש לנו ויזות וכרטיסי טיסה (חשוב).
2. יש לנו גן להגר, והם מדי שבוע שולחים סיכומים באמריקאית על הרגע הנפלא! המרגש! והמהמם! שבו הילדים שרו בצוותא. והם שולחים את זה ביאהו גרופס. פאקינג יאהו גרופס.
3. יש לנו דירה. למעשה בית. בטיזינבי פינת פרבריה. אבל עם נוף למפרץ סן פרנסיסקו וגאראז'. ואח עם עצים שזה פיצ'ר מאוד נחמד, לולא הטמפרטורה הממוצעת שם היא 20 מעלות כל השנה. לפחות יהיה לי איך לשרוף בדרמטיות סקיצות מחרידות.
4. יש לנו ביטוח בריאות. ושלא יקל הדבר בעיניכם! שבוע לקח לנו לשוטט בין אלפי הסעיפים, תתי הסעיפים, האופציות והתוכניות. רציתי למות (אם כי אני לא בטוחה שהתוכנית שבה בחרנו בסוף מכסה את זה :-/)
5. יש לי דוג'ו אייקידו מומלץ. הכי חשוב!

ועדיין, זה נראה לי מוזר שעוד שבועיים כל החיים שלי כאן יהיו מקופלים, ארוזים ומבוטלים, ואני אסע שלא על מנת לחזור (דא-טאם!).

עדכונים יבואו. בינתיים, החלפתי את הHeader על פי רוח התקופה.

Anime!

כשלמדתי בבצלאל, היתה לי שותפה יפנופילית. היא שמעה פופ ורוק יפניים, ציירה מאנגות, הכינה סושי וכמובן ראתה הרבה אנימה. בעוד לג'יי-פופ/רוק לא כל כך התחברתי, היו כמה סדרות אנימה שמאוד אהבתי.

חלפו השנים, שכחתי מאנימה וגם השותפה ההיא הפסיקה להיות שותפה שלי (היום היא בכלל גרה ביפן). לא מזמן, נזכרתי מסדרה שמאוד אהבתי אז, Rose of Versailles, ונזכרתי שבעצם מעולם לא סיימתי לצפות בסדרה כי פרק 32 היה ממש עצוב. אז, בימי בצלאל, היה מאוד קשה להשיג סדרות אנימה. היינו מורידות אותן דרך IRC (!) וזה היה לוקח שעות. היום, עשר שנים אחרי, יש יוטיוב, וגם אתרי סטרימינג , בהם אפשר לאתר כל אנימה איזוטרית יותר ופחות בה חשקה נפשך. פלאי הטכנולוגיה!

אז צפיתי מחדש ב-Rose of Versailles, כולל פרק 32 המבאס, ונזכרתי למה אני אוהבת אנימה:
1. אלה סדרות אנימציה, כך שאין בהן קטעים של השחקן-רוצה-לפרוש-אז-נהרוג-לו-את-הדמות-באופן-ממש-לא-קשור-לעלילה. (כן, דאונטון אבי, אני מסתכלת עליכם!)
2. אלה סדרות אנימציה, ואנימציה זה מגניב.
3. הדגש הוא על זוויות "צילום" וקאטים, כמו בקומיקס, ופחות על תנועתיות ומשחק א-לה דיסני. (כן, אני אלרגית לדיסני. Sue me)
4. זה יפני, ולכן זה מאוד מוגזם. השיער לא סתם מתבדר ברוח, אלא מתנפנף לו בדרמטיות מפעימה. עיני הרעים מנצנצות באופל אפלולי. הסייד-קיקים מקפצים בתזזיתיות אפילפטית.
5. זה יפני, ולכן זה מוזר. מוזר זה טוב.
6. כל פרק הוא 20 דקות בלבד!

וכך, בחודשים האחרונים, מצאתי את עצמי טוחנת סדרות אנימה בכמויות שהפתיעו אף אותי, חובבת טלוויזיה קטנה במיוחד. הסדרות שראיתי מבוססות על המלצות ממגוון אנשים – ניסיתי לאסוף המלצות מכיוונים שונים כדי לגבש את הטעם האישי שלי במקום להסתמך על טעמו של אדם אחד. מכיוון שאני אדם טוב ונדיב (?), החלטתי לחלוק את ממצאי עם הציבור:

 


Rose of Versailles
הסדרה שהתחילה את הכל. קלאסיקת שוג'ו (=מאנגה רומנטי לנערות) עתיקה, המתארת את מעלליה של אוסקר, קצינה במשמר המלכותי בארמון ורסאי בימי לואי ה-15 וה-16. למרות הדמות הראשית המופרכת-משהו (אישה מפקדת משמר במאה ה-18? מעעע?!), הסדרה שומרת על נאמנות היסטורית יחסית סבירה, ועוקבת אחר מאורעות מרכזיים החל מהגעתה של מארי אנטואנט לצרפת ועד המהפיכה הצרפתית. זה קצת מוזר לראות אנימה מסוף שנות ה70, שמזכירה בעיקר את תוכניות האנימה של ילדותי (זהבית ילדת הפרחים!), אבל אם אתם חובבי רומאנס סוחט דמעות, שיער מתנופף, קרינולינות ומלכות צרפתיות שאומרות "אריגטו גוזמיישטה!", זו הסדרה בשבילכם.

 


Psycho Pass
ובמעבר חד – לאנימה חדשה! העולם הוא עולם עתידני, שבו מערכת מחוכמת יכולה לקבוע את פוטנציאל הפשיעה שלכם. אם אתם נטולי פוטנציאל פשיעה, אתם מוזמנים להשתלב בחברה בתפקיד המתאים לכישוריכם. במקרה של לחץ או דכדוך, המערכת תשלח אותכם לטיפול פסיכולוגי כדי שתחזרו להיות שמחים וטובי לבב. אם אותרתם כפושעים, דינכם נע בין כליאה במוסד פסיכיאטרי, עזרה למשטרה על תקן כלבי-ציד או מוות. במרכז העלילה – יחידת משטרה, שוטרת צעירה ונחושה ועבריין שמצליח להתל במערכת. למען האמת, התיאור שלי עושה עוול גדול לסדרה. היא מרתקת, מותחת ומעוררת שאלות נוקבות. וגם לא כל כך ארוכה – 22 פרקים בלבד.

 


Fullmetal Alchemist: Brotherhood
עיבוד חדש למאנגה Fullmetal Alchemist, שאמור להיות טוב יותר מהגרסה הקודמת (לא ראיתי, אין לי מושג). זו סדרה סופר-אפית, בעולם פטנזיה עם טכנולוגיה של שנות ה40 (מאאגניב!), המגוללת את סיפורם של שני אחים שהתעסקו קצת יותר מדי עם קסם. התוצאה: האחד איבד יד ורגל, השני איבד את כולו ולכן נשמתו נידונה להיתקע בשריון גדול ומאיים (למרות שהוא האח הקטן). האחים יוצאים למסע להשיב לעצמם את איבריהם האבודים, ובדרך חושפים קנונית-ענק בצבא ובמדינה כולה. זו אחלה סדרה ואחלה דמויות, באמת, בהסתייגות קלה: לקראת הסוף יש יותר מדי טוויסטים עלילתיים שחוקים של "הדמות נכנסת לקרב חסר סיכוי, היא נפגעת אנושות וקורסת… לא! היא בעצם חיה! הוריי!". כל עוד מתעלמים מהטוויסטים המעיקים האלה, הסדרה מהנה מאוד.

 


Death Note
קלאסיקת אנימה לילד המיוחדג' המתחיל. מעשה בנער מבריק ומשועמם שמוצא מחברת מעניינת מאוד: היא מאפשרת להרוג אנשים על ידי כתיבת שמם. הנער מתחיל לשחק במחברת, ולהרוג מגוון פושעים. מהר מאוד, המשטרה פונה לעזרת החוקר! המהולל! L! שיגלה את פשר מקרי המוות המסתוריים. ומשם העלילה מסתבכת. אבל ממש. כן, אני יודעת, הרבה אנשים אוהבים את הסדרה הזו, אבל אני מצאתי אותה מטופשת ברמות על-חלל. כאילו, באמת? אתם רוצים שאני אאמין לכם ש-L הדביל והמעצבן הוא החוקר הכי גדול ביפן? ביצ' פליז. שלא לדבר על כל התסבוכות הבאמת מיותרות שלא היו מביישות תסריטאי של LOST. למה כן שווה לראות אותה? 1) הדמות הראשית טורדת מנוחה באופן מעורר השתאות 2) הפרק האחרון מעולה. אז אם אתם מוכנים לספוג גותיקה בשנקל, ותהפוכות עלילתיות ברמה של #ראשקיר, לכו על זה.

 

Haibane Renmei
ההאיבאנה הם בני אדם עם כנפיים (לא מתפקדות) והילה, שבוקעים מגולם, נטולי זכרונות של ממש מעברם הקודם. הם חיים ליד עיר פסטורלית חביבה, שלידה גבעות מוריקות, יער מסתורי ומקדש עתיק, וכל זה מוקף בחומה בלתי-עבירה. רקה (Rakka) היא האיבאנה חדשה, שדרכה מגלים את העולם ואת השאלות שמלוות אותו: מה זו החומה? איך אפשר לעבור אותה? מה משמעות המקדש? ומי הם בעצם ההאיבאנה? הסדרה קצרה מאוד (13 פרקים בלבד), ובסיומה נותרתי עם פה פעור ואווירת WTF. רק יום לאחר מכן, פתאום שמעתי את ה<גלינג> של האסימון שנפל. ועדיין, הייתי מאוד-מאוד שמחה לחזור שוב לעולם הזה, ולפתור את השאלות שעדיין נותרו פתוחות.

 

Mirai Nikki
אהההה! זה היה נורא!!!
כן, אז יש ילד חמוד ואנטיפת עם בגדי היפסטר, שמוצא את עצמו בעל כורחו משתתף במשחק "עד המוות", כשהפלאפון שלו הופך לכלי לחיזוי העתיד. ויש את בת-כיתתו שמאוהבת בו באובססיביות, ויש לה שיער ורוד ממש מגניב. אבל כל העסק נראה כמו Death Note לעניים, וחוץ מזה אף פעם לא אהבתי את באטל רויאל. פרשתי די בהתחלה.

 

Monster
אני עדיין באמצע, אבל אני בהחלט יכולה להמליץ עליה בפה מלא. גיבורנו הוא רופא יפני מוכשר, חסוד ומבטיח, שעובד בבית חולים בגרמניה המערבית (כןןןן! הפרק הראשון באייטיז!!). ניתוח גורלי אחד מסבך את הרופא עם שני אחים מסתוריים, וגורר אותו למסע בכל רחבי גרמניה (שבינתיים כבר אוחדה). הסדרה פאקינג מותחת, מבויימת לעילא, עם ארט יפהפה, וכוללת ארסנל דמויות מעניינות וארכינבל מהמצמררים שנתקלתי בהם. יש 70 ומשהו פרקים לסדרה הזאת (אני בינתיים בפרק 29), ולמרות שיש לי ניחוש איך הסדרה תיגמר, אין לי מושג מה באמת הולך לקרות.

 

 
====
יש עוד הרבה המלצות שאספתי, כך שזמן האנימה שלי תפוס לחצי השנה הקרובה, אם לא יותר. אבל אם אתם מכירים אנימה משובחת שאסור (!) לפספס (!!), אתם מוזמנים להגיד לי.

ובחדשות אחרות: קמפיין מימון ההמונים של "איך נפלו גיבורים" קרוב מאוד להשגת היעד השני שלו! אם עדיין לא תמכתם, ואתם מעוניינים לעזור ליוסי ולי להוציא קומיקס ישראלי איכותי בעברית, זה הזמן.

זו לא המסיבה שלי

אי שם, היתה תקופה שממש רציתי להיות קלאברית מגניבה. היה זה בסוף הניינטיז. מתחמי הבילוי שחולדאי כל כך אוהב לא היו אז. במקום זאת, היה את רחוב אלנבי, ששקק מועדונים אופנתיים ובראשם אלנבי 58. הייתי קוראת על המועדונים האלה במקומונים, ומדמיינת עולם מלא שחיתויות, סמים, סקס מתפרץ ומסיבה עד אור הבוקר עם הרבה תל-אביבים אמיתיים, כאלה שגרים בתל אביב עיר החטאים ולא כמוני, בתל אביב עיר החוף הבורגנית המזדקנת.
אחרי שגמרתי לדמיין, הייתי מגיעה למסקנה שבחיים לא יעבירו אותי סלקציה, ובאנחה כבדה הייתי מצטרפת לחבריי הרוקרים באזימוט או לIt's complicated של אותה תקופה וחבריו הסחים לבילוי באחד ממועדוני הקיבוצים, אלה שמאביסים אותך בטקילה מוקפצת ולהיטי MTV דלוחים עד אובדן חושים.

אבל מה שבאמת רציתי, זה לבלות באחד מהמועדונים המיתולוגיים של האייטיז. הייתי ילדה קטנה כשהפינגווין, קולנוע דן והליקוויד עשו את שלהם, אבל בוגרי המועדונים הללו עוד התרפקו בנוסטלגיה במקומוני הניינטיז על תקופה שהיתה ואיננה עוד. ורציתי להיות שם. במקום שאפשר ללבוש חולצה גדולה ונעליים צבאיות עם אבזמי-כסף ענקיים, ולהצטייד בפרצוף עגמומי, במקום לשחק את משחק המוכרחים-להיות-שמח המעייף של הניינטיז. היו מדי פעם ערבי "בחזרה לפינגווין", שחלקם אפילו נערכו במועדון הפינגווין לשעבר, אבל הקהל שהגיע לשם היה אותו הקהל של האזימוט מרחבת הדארק-אייטיז, קרי נערות גותיות בשמלות מתנופפות ונערים שמעמידים פנים שהם בעלי מיניות אניגמטית למרות שכולם יודעים שהם סטרייטים כסרגל. שום דבר קשור לפינגווין שאני רציתי להיות בו.

פעם אחת הצלחתי להסתנן לאלנבי 58. במקרה, יצא שאחד מחבריו של ה-It's complicated הכיר את הסלקטור. היה רועש, עמוס, אנשים שמקפצים מוכנית לצלילי טראנס נצחונות. אלכוהול מופקע ושמירת חפצים מופקעת עוד יותר. הסתובבתי שם עם גופיה מבהיקה ומכנסי פלסטיק מתרחבים, וחיפשתי הלוך ושוב את השחיתות, הסמים והסקס המתפרץ. מצאתי וודקה רדבול ב50 שקל.

מאז התבגרתי, הכרתי בגיקיוּת הבלתי-נמנעת שלי ונטשתי את עולם המועדונים התל אביבי לאנחות. מה גם שהמסיבות בירושלים היו טובות יותר. המועדונים האופנתיים עברו לנמל, יד חרוצים ודרום תל אביב, ורחוב אלנבי נרקב לו לאט-לאט על בנייני הרפאים המתפוררים שלו והפאסג'ים שעבר זמנם. מהפינגווין עשו מועדון ערסי, והאזימוט כבר מזמן לא קיים. אני עדיין חולמת שיזמינו אותי למסיבה ההיא, של חיי הלילה בתל אביב של האייטיז, אבל כעת, אין מנוס אלא להודות שהמסיבה הזו מעולם לא התרחשה.