כשאתה ילד, הכל יכול להיות מסתורי, מסקרן ומיוחד. אפילו מתקן החבלים בגן מאיר.
רצח רבין וקומיקס מן העבר
4 בנובמבר, 2011 מאת עדיגי
פעם, כשפלאפונים היו גדולים ומסורבלים, אנשים גלשו בנטסקייפ ולהקת השנה היתה "ספייס גירלס", חשבתי שלנצח יזדעזעו מרצח רבין. כן, הייתי מנוער הנרות הנוגה והמיוסר שעבר בכיכר והדליק נרות (טוב, הכיכר היתה בדרך לבית הספר, והייתי מכורה לדאנקן דונטאס ממול). הדתיים-לאומיים היו לא יותר מעשב שוטה שמקפץ בגבעות רחוקות מאוד מתל אביב, והשמאל היה נראה כמשהו איתן שיחזיק לנצח. כמו שמעון פרס, בערך.
ביום השנה הראשון לאחר הרצח, יצרתי קומיקס שעסק בגוויעת הזעם על הרצח הפוליטי ועל הפיכתו של רבין ל"מותג שלום" ריק מתוכן. למרות זאת, הייתי בטוחה שהמציאות שאותה מתאר הקומיקס מופרכת למדי וחסרת סיכוי של ממש. טוב, אז טעיתי. קצת.
פרטי טריוויה:
1) לא היתה לי מורה בשם נילי רוזן. השם מורכב משמן שתי מורות לביולוגיה – עליזה רוזן ונילי לא-זוכרת-את-שם-המשפחה-שלה-זה-היה-לפני-פאקינג-חמש-עשרה-שנה. המראה החיצוני של המורה, אגב, מבוסס על נילי.
2) לתלמידה בריבוע השלישי בעמוד הראשון יש חולצה של "אואזיס". כמה ניינטיז.
3) כמיטב המסורת ההיצ'קוקית, אני מפציעה בקומיקס כסטטיסטית, בעודי לוקחת בנונשלנטיות את הכלבה לטיול.
Those were the days.
הסתיו הוא העונה האהובה עליי, ולא רק כי נולדתי בסתיו.
בסתיו העיר משילה מעליה את להט הקיץ, ומתכסה בקדרות נעימה. הלילות נעשים נעימים, האנשים נינוחים יותר ורעננות מבטיחה נישאת באוויר. הסתיו הוא הבטחה לשינוי, להתחלה חדשה – שלא תמיד מתממשת אבל זה נחמד לדמיין את הפוטנציאל.
וחוץ מזה, גם הגר נולדה בסתיו.
ב-11 החודשים האחרונים ראיתי אותה הופכת מיצור חי לאדם. היא צוחקת מבדיחות ספציפיות, אוהבת מאוד כלבים וחתולים ("האו" ו"באו" בהתאמה), מוחאת כפיים כשהיא מאושרת ופולטת "גההההה" נרגז כשהיא עצבנית. היא אוהבת מים, נהנית לצוד את מבטם של עוברי אורח ברחוב ומשמיעה צחקוקים מוכי-שיגעון כשהיא מבינה שהיא הולכת לינוק. ובזמן האחרון היא גילתה את החדווה בנדנדות, וכל ביקור בגן שעשועים גורר אחריו הצבעה על נדנדה אקראית.
עוד חודש (קצת פחות) יומולדת ראשון. מעניין מה יהיה בשנה הבאה.
מטוס התינוק
21 באוקטובר, 2011 מאת עדיגי
בין המחאה החברתית לגלעד שליט, הזנחתי את אחד השימושים העיקריים ביותר של הבלוג, והוא להעלות ציורים. האמת שלא ממש ציירתי בחודשים האחרונים. להיות אמא במשרה מלאה, כך מסתבר, זה עניין מעייף מאוד: כשסוף סוף היתה לי מנוחה מענייני תינוק, כל מה שחשקתי לעשות הוא לשקוע בקינדל שלי, אל אלפי עמודי התככים והראשים הערופים של "שיר של קרח ואש".
למרות זאת (ואולי כי הגעתי סוף כל סוף לספר החמישי שאומרים שהוא מבאס, ולכן אין לי מוטיבציה רבה לצלוח אותו), הצלחתי לצייר משהו. אנחנו, כמו כל זוג הורים ממוצע (ולא ממוצע), המצאנו שלל משחקים ושירים מפגרים על מנת לשעשע את התינוק האדנותי שחי בין כותלינו. אחד הפופולאריים הוא "מטוס התינוק", שנפתח בהטסתה של הגר ברחבי הבית ותיאור האובייקטים (לרוב תוכן ציורים ופוסטרים) שהיא נתקלת בהם. "מטוס התינוק טס לו בשחקים… הוא רואה כורים באנדים… הוא רואה 'בעלי במילואים'. אבל כל מה שמעניין אותו זה… אמא שלו! הוא מתכונן לנחיתה… יש אישור נחיתה?" "יש!".
ובסופו של דבר, הגר נוחתת בשלום בחיקי, אני מחבקת אותה, אומרת לה: "שלום מטוס התינוק שלי", נשיקה על הלחי ו:"שלום מטוס התינוק המתוק שלי". ואז, לרוב, דעתה מוסחת על ידי שלל הדברים בעלי-פוטנציאל-החבלה שנמצאים על השולחן, והיא שולחת ידה כדי להעיף ספל תועה.
תגים: הגר
פסטישליט – שני הזוז שלי
16 באוקטובר, 2011 מאת עדיגי
אני לא הולכת לכתוב את דעתי על עסקת שליט, כי כל מה שהיה לומר בנושא כבר נאמר – משני הצדדים. הבעיה שלי היא לא עם העסקה עצמה. אין לי שמץ של מושג אם המחבלים המשתחררים ישובו לרצוח, אם המחיר היה גבוה מדי, אם חמאס יחטוף חיילים נוספים, אם "שבו בנים לגבולם" גובר על החשש מפיגועים עתידיים. הבעיה שלי הוא עם העיתוי של העסקה.
כשאני תופסת חברה בשקר, עצם השקר פחות פוגע בי. כולנו משקרים, במידה זו או אחרת. מה שמעליב אותי בעיקר הוא העובדה שתפסתי אותה בשקר. מה, היא חשבה שאני לא אעלה על השקר העלוב שלה? עד כדי כך היא מזלזלת באינטליגנציה שלי?
מתווה העסקה הנוכחי לא השתנה בהרבה מאז 2007. נתניהו עצמו דחה את העסקה כמה וכמה פעמים. העובדה שהוא החליט דווקא עכשיו, בין מחאת האוהלים למחאת המתמחים, לאשר את העסקה היא לא מקרית. במילים אחרות, מה שנתניהו אומר הוא כזה: לא מזיז לי שמאות אלפים מכם יצאתם לרחובות למחות על המדיניות הכלכלית שלי. גם העובדה שחלק בחרו לישון באוהלים לא מזיזה את קצה השערה בנחיר השמאלי שלי. אפילו התפטרות המונית של מאות רופאים לא תגרום לי לשקול מחדש את צעדיי. הנה, אני אפילו מוכן לחתום על עסקה שנויה במחלוקת כדי להראות לכם שממש, אבל ממש, לא אכפת לי מכם. תמותו.
אז העליבו לי את האינטליגנציה תוך כדי השתנה על פניי בקשת וצחקוק פרוע. וזה כואב. מצד שני, כנראה שהתקשורת פחות אינטליגנטית ממני, אם לשפוט את ההתמסרות הטוטאלית שלה למצב הדשא במצפה הילה.
ועוד משהו בעניין שליט: אני חושבת שהסיבה שסיפורו של גלעד שליט כה תפס אותנו, נובעת באיזשהו מקום מכך שמשפחת שליט זו המשפחה שתמיד רצינו להיות. יש להם צמוד קרקע במושב פסטורלי, השכלה ראויה, שורשים ישראליים איתנים, ציונות לא מתלהמת ומשפחתיות דביקה במידה. החלום הWASPי שלנו, אותו חלום שהמחאה החברתית חשפה כי הוא רחוק כשנות אור מרוב אזרחי מדינת ישראל.
תגים: מחאה חברתית, תקשורת, גלעד שליט