לפעמים, כשאני קוראת טקסטים של כל מיני מתנגדי מחאה על "המפונקים האלה שמתעקשים לגור דווקא בלב תל אביב", זה גורם לי לחייך. תל אביב לא תמיד היתה יעד נחשק של המאיון העליון. לפני שהמגדלים קמו וכיערו את הנוף של העיר בציפויי זכוכית מבהיקים, מרפסות נוצצות וטלסקופים חדי-עין, תל אביב היתה שייכת לצעירים בראשית דרכם – ולזקנים הבורגנים של המעמד הבינוני.
כשהיו לוקחים אותי לטיול בדיזנגוף, לרוב מהבית של סבתא שלי ברחוב הירשנברג ליד גורדון אל דיזנגוף סנטר, היינו רואים אותם בהמוניהם – יושבים בבתי קפה, ליד שולחנות בציפוי פורמייקה, שותים נס על חלב ואוכלים סברינות או בורקסים. הולכים באיטיות במדרכות השבורות. פוקדים את החנויות הקטנות שלהם, עם המרצפות המצויירות וערימות הקופסאות. יושבים בהמוניהם בכיכר דיזנגוף במיטב חליפותיהם, כובעיהם ושמלותיהם ונהנים מקרני השמש. בליל של שפות – יידיש, פולנית, רומנית, הונגרית. אני זוכרת שיום אחד, כשהייתי בת 10 בערך, שמעתי שני זקנים מדברים ביניהם בעברית, ולרגע שפשפתי את אוזניי כי פשוט לא האמנתי שהדבר אפשרי.
סבא וסבתא שלי גם היו כאלה. עולים מרומניה, שהתיישבו בתל אביב בראשית שנות החמישים, ועד יום מותם לא הפנימו לחלוטין את המציאות הלבנטינית. הם דיברנו רומנית, קראו עיתונים רומניים, הסתובבו בחליפות טוויד כבדות באמצע החום והחזיקו תמיד צנצנות עם כבד קצוץ (איכס) במקרר. סבתא שלי היתה חובבת אדוקה של נימוסי שולחן, ועד היום מזכירים במשפחה את ספר הנימוסים של חנה בבלי שקנתה לי במתנה בתקווה שאבין את הרמז. הבנתי את הרמז.
השנה יימלאו 10 שנים למותה של סבתא שלי. סבא שלי הלך לעולמו לפני 30 שנה, והזכרונות שלי ממנו מאוד קלושים. הציור הזה מוקדש לזכרם, ולזכר תל אביב שהיתה ואיננה עוד.
