האתגר השבועי 1# – מה שאני רואה מחלון ביתי
כן, אני יודעת ש"ראשון בערב" זו הגדרה מאוד גמישה לשלוש בבוקר, אבל ניחא. לפחות הצלחתי לסיים את הציור.
=====
במהלך השבוע החולף הקדשתי מחשבה לא מעטה לאתגרים הבאים. בעיקר התמקדו מחשבותיי באופן בחירת הנושאים. מצד אחד, רציתי עקביות כלשהי, מנגד לא רציתי מגבלות חמורות מדי, אבל יותר מכל – רציתי נושאים שאשכרה יאתגרו אותי. המשכתי להתלבט בנושא גם כאשר שקעתי בצביעת הציור של השבוע, תוך כדי חרישה אינטנסיבית של פלייליסט טראשי למדי. ואז נפל לי האסימון (!!) – פלייליסט.
אז ככה: נושאי האתגר השבועי, מעתה ועד עולם, יהיו לא פחות מאשר שמות שירי אייטיז דלוחים שאני מחבבת במיוחד.
והנושא הראשון העומד על הפרק הוא Together in Electric Dreams, שזה אגב אחד שירי הטראש-אייטיז החביבים עליי. הקליפ הוא בכלל אינדקס אייטיז היסטרי: מחותלות וטייפ דאבל קאסט ועד לואוטק משובח. אגב, זה רק אני או שהמסך בהתחלה נראה כמו אייפד מעוצב במיוחד?
עדכון לעדכון: האתגר פתוח למי שמתחשק. לאור שאלות, אני רוצה להדגיש: לא חייבים להתייחס לשיר ו/או לקליפ ולא חייבים להיצמד לתמת אייטיז. פשוט להתייחס לנושא כפשוטו ולעשות איתו מה שבא לכם. מצידי שזה יהיה אפילו קוסם פנטזיה שולח מכות ברק מחשמלות בהנאה גלויה. בכל מקרה, העבודות יפורסמו ביום ראשון הבא (קרי 14.3) בלילה.
ציורים/צילומים/קומיקסים/וואטאבאר אפשר לשלוח לme שטרודל adigi.co.il.
פסססט. רוצים אוויר?
אחת התכונות הגרועות שלי (לכל ידיעת נשות משאבי-אנוש) היא חוסר היכולת שלי לנדנד לאנשים. אני חיה את חיי מתוך המחשבה (המפוקפקת) שאם ארצה משהו, כנראה שאתאמץ כדי להשיג אותו ולכן אני לא זקוקה לדחיפות מבחוץ כדי להשתכנע. כך למשל, בקריירת המלצרות הקצרה והעגומה שלי התקשיתי למלא את הוראות הבוס, שביקש ממני להזכיר ללקוחות שוב ושוב על קינוחי הבית או לחלופין לשאול בכל הזמנה אם הם רוצים לשתות משהו. הרי אם היו רוצים לשתות משהו, בוודאי היו מזמינים, לא?
בקיצור, מהר מאוד נוכחתי לדעת שאסרטיביות בריאה ואני לא הולכים ביחד, ואי לכך ניסיתי לכוון את הקריירה שלי לאפיקים שאינם דורשים לשכנע אנשים. וכך, במקום לבלות את שעותיי הסטודנטיאליות במוקד שירות או בפאב, הרווחתי את פת לחמי במקומות מעניינים כמו משרד למודעות אבל. הנה מקום שבו גיוס לקוחות נחשב לחוסר נימוס משווע!
מטבע הדברים, גם העבודה הנוכחית שלי לא דורשת יותר מדי הצקה וטלפונים (ואם כן, אני בדרך כלל מגלגלת אותה על צד שלישי), אבל הנה הגיע היום, והביישנות שלי הכישה אותי באחוריי. קיבלתי פרויקט נחמד למדי. התלהבתי. אבל מהר מאוד הבנתי שחלקו המעניין, קרי עריכה וקונספט, נוכס על ידי אנשים אחרים. וכל מה שנותר לי זה להציק לאנשים על מנת לאסוף חומרים.
ואם כבר אני חושפת את חולשותיי, הרי עוד שתיים לאוסף שרק יבהירו את מצב רוחי השפוף: 1. אני לוקחת דברים באופן יותר מדי אישי. 2. יש לי רגש מחוייבות בלתי נלאה. התוצאה של ערבוב כל התכונות הללו, במיכל שנקרא "אני", מנפיק את התוצאה הבאה: נתנו לי משימה, אין לי שמץ של סיכוי לעמוד בה (כי אני לא טובה בלהציק לאנשים), אבל תחושת המחוייבות שלי גורמת לי להרגיש רע ובסופו של דבר אני משוכנעת שהכל באשמתי ושפספסתי את הזדמנות חיי שלא תשוב עוד. הו.
מה שמוביל אותי לתהייה הבאה. בעיקרון יכולתי לזנוח את כתיבת הפוסט הנוכחי (שמיותר לציין כי הוא אינו חלק מדרישות התפקיד שלי), ובמקום זאת להכריח את עצמי לעסוק במלאכת שכנוע-האנשים. אבל אני לא. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש תכונות אופי שקשה לשנות אותן, ואם לא הפגנתי יכולת שיווק עוד בילדותי – גיל 30 הוא לא הזמן להתחיל. מנגד, האם לא מדובר במעין בריחה? לא מדובר, הרי, במשהו שאין ביכולתי הפיזית לבצעו. הרבה טלפונים. זה הכל.
המחשבות האלה מובילות אותי לבשורה החדשה, שנשקפת גם (אבל לא רק) מהעיתונים הכלכליים: להשקיע זה טוב. תהיה יזם. תכונות ניהול הן חשובות. טפח את התדמית שלך. דמות האדם החדש של המאה ה-21 משורטטת לנגד עיננו על שלל תכונותיה, שכוללות בעיקר שיווק וניצול הזדמנויות, ולנו לא נותר אלא להתאים את עצמנו לפיה. אבל מי אמר שזו האופציה היחידה? ואם לא קורצתי מחומר של אנשים-שעושים-כסף, האם נגזר עליי גורלי?
יותר מחוסר יכולתי לעשות בפעולות שיווק, אני לא רוצה. לא בא לי טוב (אני דווקא מחבבת את הביטוי הזה, למרות שהוא קצת סטלני). מילא, אם היה מדובר במשהו שקשור אליי. אז היתה לי מוטיבציה לעשות אותו. אבל מדובר בענייני עבודה. ואת החלק המעניין גם ככה גזלו ממני. אז אני לא טובה בשיווק לשם השיווק.
אז למה אני עדיין מרגישה רע?
ציור ביום: 28 בפברואר
את היום האחרון של הפרויקט החלטתי לסכם במתבקש מאליו – דיוקן עצמי בתור ילדה + קומיקס אותנטי (!!!) מהתקופה. יש לציין שהציור סובל מאנכרוניזם קל – הבגדים והתספורת לקוחים אי שם מגיל 9, בעוד הקומיקס עצמו נעשה באזור גיל 11-12, אבל אני בטוחה שהביוגרפים הרבים שלי יסלחו לי על האי-דיוק ההיסטורי הפושע.
הקומיקס, אגב, מגולל את עלילותיהם הבלתי מרתקות בעליל של תלמידי כיתתי. אי שם, בעת שיעור משעמם במיוחד, התחלתי לתעד את מעשי ילדי הכיתה והדבר במהרה הפך לנוהג קבוע. רק בדיעבד הבנתי שזו למעשה היתה עבודתי העיתונאית הראשונה – כך בעצם נחשפתי לכוחה המהפנט של התקשורת ולרדיפה אחר הפרסום, כשילדים וילדות היו רודפים אחרי ומתחננים ש"אכתוב עליהם". אמנם להופיע במחברת מרוטה של תלמידת כיתה ז'2 זה לא להיט גדול, אבל היי – תמיד צריך להתחיל מאיפשהו.
אז זהו. אני מניחה שאין מנוס מכמה מילות סיכום.
אני מודה: אני בהלם שהצלחתי לעמוד במשימה לצייר כל יום. ועוד לפרסם את זה. אבל המטרה הנסתרת באתגר היתה, למעשה, להיזכר למה אני אוהבת לצייר. במשך שנים ניגנתי לעצמי פזמון מורט עצבים של ביקורת עצמית. החל מ:"אוי, כל הקווים שלי עקומים לאללה", דרך "אם אני לא עובדת בזה אז סימן שאני לא מספיק טובה" וכלה "אם הייתי מציירת כמו XXX אז כולם היו אוהבים אותי". לצייר תחת מטח ביקורת בלתי פוסק, מיותר לציין, זו משימה בלתי אפשרית.
אבל כשחייבים לצייר כל יום, פשוט אין ברירה. אי אפשר להתחמק. בהתחלה הייתי מקדישה זמן רב לציורים. הרבה סקיצות, מריטות עצבים והשלכות דפים בזעם. מהר מאוד הבנתי שאם אמשיך בשיטה הזאת, בחיים לא אעמוד במשימה, ולאט לאט הרשתי לעצמי לעלות ציורים חפוזים. או לא מושקעים.
לומר את האמת? אני לא חושבת שכל הציורים טובים. יש כמה שאני אוהבת במיוחד. יש כמה שלא. אבל בסופו של דבר, וזה הכי חשוב בעיני, ככל שהזמן עבר אשכרה נהניתי יותר ויותר (בממוצע, כן?) מהמטלה היומית שלי.
מה שמוביל אותי בשמחה ובששון ולאחר מחשבה רבה לאתגר הבא: מעתה ואילך, בכל יום ראשון בערב אפרסם ציור לפי נושא אותו אקבע שבוע מראש. מי שמתחשק לו מוזמן גם כן להצטרף, אבל בראש ובראשונה – אני זאת שמחויבת לעמוד באתגרים. וכמובן, אתם מוזמנים להציע נושאים שונים ומשונים. בתגובות, או לme שטרודל adigi.co.il.
הנושא הראשון יהיה – "מה שאני רואה מחלון ביתי". דדליין, כאמור: ראשון הבא.
תחזיקו אצבעות.
ציור ביום: 27 בפברואר
האמת שהיה לי בכלל ציור אחר, אבל לא הייתי מרוצה ממנו. אז פשוט ציירתי אחד חדש.
מחר: הציור האחרון (!!!) + סיכומים + הצעות להמשך. אתם מוזמנים להמשיך להציע רעיונות.
