hunting wabbits!
בעוד כמה שעות אהיה על המטוס (*) לקניה, במטרה לפגוש אחייניות מסוכנות ושאר מרעין בישין. מקווה לעדכן את הבלוג משם. למרבה הפלא, יש במומבסה גם חשמל וגם אינטרנט, אם כי הם לא נוטים לעבוד ביחד. יאללה ביי!
====
(*) בהנחה שאתיופיאן איירליינס לא יחליטו להקדים/לאחר/להזיז ושאר הדברים שהם בדרך כלל עושים.
פואטיקת ההסעדה של הצווארון הלבן החדש
כשעבדתי במעריב קינאתי מאוד באנשי מתחמי ההייטק על שפע הבחירות הקולינריות העומדות לרשותם. לנו היה בעיקר סנדביצ'ים מאוליב, חומוס מאבו-אדהם, שווארמה מדבוש (או ממפגש הסטייק), סלטים מארומה ופלאפל ארבעה טעמים לאמיצים. לפעמים היינו מזמינים ג'ירף מהסניף מאבן-גבירול, והמתוחכמים נהגו לפנק את עצמם בקופי-בר.
כשהגעתי לרמת החי"ל, גיליתי שרב הנסתר על הגלוי. אכן, שפע של מסעדות, חתוליות, בתי קפה ומזללות, אבל רובן ככולן לא רלוונטיות בשום צורה. אני לא באמת אקח המבורגרים למשרד, סטייקים זו גם לא אופציה, 40 ומשהו שקל על פסטה זו הגזמה פראית (ע"ע פסטה מיאה שהסניף שלהם באמת החי"ל גם ככה מחורבן) וסושי אף פעם לא היה בשבילי תחליף נאות לארוחת צהרים. בקיצור, לאט לאט גיליתי שהאופציות הרלוונטיות עבורי מעטות יותר, ואילו השממה של קרליבך לפתע נראתה בעיני כמתחם אוכל שופע כל טוב.
ולאט לאט, גם האופציות האלה נעלמות, מה שגורם לי לתהות רבות על הדינמיקה של מתחמי עבודה והאופנות החולפות. דומה כי רוב אנשי ההייטק, התקשורת והפיננסים (כי זה מה שיש כאן) מעדיפים אוכל מבושל זול, אך לא מה שמוגדר כאן כ"בישול ביתי" (תכלס, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה – אמא שלי מעולם לא הכינה קובה, מפרום או מיטבולז). דהיינו – המבורגרים, חצילים בטחינה, חזה עוף, סטייקים זולים, פירה בחמאה. מסעדות פועלים של הצווארון הלבן.
וכך, המוני גברים מקריחים בחולצות מכופתרות ונשים בחולצות לייקרה (שליש מהן בהריון (*)) גודשים את הלהיטים החדשים: הברזל 34, בר גוריון, ליב (לחובבי אוכל הבריאות, עאלק. הם דוחפים די הרבה שמן לאוכל שלהם), קובה-בר (שזה כאילו ביתי אבל לא) ואפילו מוזס או בלאק. מקומות ההסעדה של הדור הישן, אלו שסיפקו דברים בלחם/פיתה/באגט, סלטים או חמגשיות עם קוסקוס, הולכים ונעלמים אט אט.
לפני זמן מה נסגרה השווארמיה היחידה באזור. הקורבן הבא היה מסעדת הפועלים בבניין שלנו, שניסתה לצוף מעל המים זמן רב, ובסוף נשברה והחליפה שם ובעלים. הבייגליה הסמוכה מנסה להשתדרג ולהציע גם קישים ודגים. איש הסנדביצ'ים שהסתובב בבניין והציע את מרכולתו פנה לעסוק בדברים אחרים. רולדין (ויתר המאפיות) מתקיימות בעיקר על ידי סיפוק כיבודים לישיבות ואירועים במשרד. אולם הקש ששבר את גב הגמל היה חיסולו הפתאומי של בר הסלטים, שביום ראשון האחרון התגלה כנעול, חתום ונטוש, למגינת קיבתי המקרקרת.
לא מזמן עברתי בקרליבך (קורה לי מדי פעם). אדהם, דבוש ואוליב עדיין שם. גם הפלאפל וארומה. אפילו המסעדה היוונית החשודה, אולימפוס, שקיימת עוד מימי בית הספר היסודי שלי. קרליבך גם הוא אזור של עסקים, אבל בניגוד לרמת החי"ל הזוהרת, בקרליבך יש את העובדים של הדור הישן: סוכני ביטוח אפורים, אנשי יבוא/יצוא מזדקנים, בתי השקעות עתיקים ומסדרונות מפותלים עם ריח לינוליאום עבש. ועיתונים שמוספדים כל פעם מחדש, לעומת העיתונות הכלכלית הנוצצת והאופנתית שמשלמת לי את משכורתי בימים אלה.
======
(*) פרזנט קומפני אקסקלודד. כן, כן. כבר הרבה זמן אני זוממת פוסט יציאה מהארון, אבל זה פשוט לא קורה. איכשהו, לבוא לאינטרנטים ולהכריז "אני בהריון" נראה לי ממש מביך. וכך, הזמן חלף והבלוג אט אט ננטש, כי נמנעתי לכתוב בו את מה שמעסיק אותי לא מעט בימים אלה (וסליחה על השטחיות). שלא לדבר על ההסברים האמיתיים לנטישתי את האתגר השבועי/ציור ביום אפריל (נסו לצייר תוך כדי בחילות ועייפות בלתי נסבלת). בסופו של דבר הבנתי שאם אני אמשיך בדרך הזאת, יקרו שני דברים: 1) אף אחד לא יקרא את "עמודו" יותר, אפסיק להיות בלוגרית רבת חשיבות ולעולם לא אזכה לקבל פרקים של טרו-בלאד לפני כולם + 500 שקל 2) אני בסוף אגלה שהפכתי להיות כמו זוג אחד שאני מכירה, שסיפר על ההריון רק אחרי הלידה (מאוד אחרי הלידה). מצד שני, כאמור, לדווח על זה בפוסט זה קצת מביך. אז החלטתי להתחמק באלגנטיות ולשלב את ההכרזה הבומבסטית והדרמטית (שתשנה את חייכם לנצח נצחים! טוב, אולי רק של הקורא הנאמן ש.א) בהערה בפוסט מן השורה. ועכשיו, אחרי שעברנו את המשוכה הזאת, אפשר להמשיך הלאה. לפוסט על טחורים. או שלא.
בושה וכנימה
את הפוסט הזה פרסמתי במקור בפורום ביקורת מסעדות בתפוז, אבל מכיוון שהתקרית היתה כה מרתיחה, אני רוצה צורך לפרסם אותה גם ב"עמודו", לנוחיות הציבור.
======
לפני הכל אציין שאני מחבבת מאוד את מסעדת אדורה – האוכל טעים, לא מכביד, מקורי במידה ומתומחר היטב. הבראנץ' שלהם, ואת זה לא רק אני טוענת, הוא אחד הדילים המשתלמים ביותר בתל אביב – מבחר מנות מרשים ב80 שקל לבנאדם (שלושה אנשים ומעלה) או 90 לזוג, כולל שתיה וקפה, ומילוי חוזר כשמתחשק. לכן הייתי בטוחה שהבוקר יהיה מהנה וטעים.
היינו ארבע בנות, והזמנו מקום מראש. נאמר לנו בטלפון שהשולחן יהיה שלנו לשעתיים, ולא היתה לנו בעיה עם זה. המסעדה עצמה היתה מלאה למדי, אם כי לא מפוצצת. התיישבנו, הזמנו מים והתחלנו לפנטז על שלל הסלטים והאג'ז בנדיקט שיפקדו את שולחננו.
התקלות החלו בשתיה שהזמנו. שלוש מאיתנו בחרו ללכת על "קוקטיילי הבוקר", כשאחת בחרה במרטיני עם מלון. המרטיני הגיע עם עיטור נענע שהתגלה לאחר כבוד מלא בכנימות. ביקשנו אחד חדש. הגיע עוד מרטיני עם נענע כנימתי. הוחלט לוותר על הנענע ולהסתפק במרטיני נטול. אל דאגה, המרטיני שהוזכר במערכה הראשונה עוד יככב במערכה השלישית!
לאוכל עצמו לקח זמן רב להגיע לשולחן, וגם כשהגיע, הוא הגיע בטפטוף קל במיוחד. הצצה חטופה לשולחנות לידינו (טוב שבאדורה מסדרים שולחנות בצפיפות) גילתה ששאר הסועדים נהנו מזרימה בלתי פוסקת של מנות, בעוד אנחנו נאלצנו לנבור בלחם וסלט. בהתחלה חיכינו בסבלנות, אבל כשנזכרנו בחרב הפינוי המאיימת על צווארנו (קרי הגבלת זמן על שולחן), התחלנו לזוע בחוסר נוחות. הערנו למלצרית. לא עזר. דיברנו עם האחמ"שית, ואכן הורגש שיפור. אבל זו לא היתה הבעיה. יכול להית שהמראה שלנו לא מצא חן בעיני צוות המסעדה, יכול להיות שהמלצריות פחדו שנגמור לאדורה את כל המנות (בכל זאת אחת מאיתנו אוכלת בשביל שניים), אולי הברמן נעלב מתקרית המרטיני, אבל התחושה היתה שעושים לנו אשכרה טובה שמגישים לנו אוכל לשולחן. החיוך היה מאולץ, השירות היה כלאחר יד, ובאופן כללי הרגשנו כאורחות לא רצויות.
פאשלות האוכל הקטנות המשיכו. באחת ממנות האג'ז בנדיקט התגלתה קליפה של ביצה ואילו כוס מיץ תפוזים נמהלה במים. החלטנו לא לעשות מזה עניין. אבל זוכרים את מרטיני המריבה? לאחר ששתינו ממנו (נטול נענע) התגלה למרבה הזעזוע, לקראת סוף הארוחה, שהכנימות הצליחו לזלוג לתוך המשקה עצמו. הפעם החלטנו להעיר למלצרית. כשקיבלנו את החשבון (שדווקא הגיע מהר), הביאה המלצרית ארבעה שוטים של משקה כלשהו (דומני שזה היה גראפה) באווירה של "יאללה יאללה, קחו את הפיצוי שרציתן ותסתמו את הפה שלכן". המשקה, אגב, היה מזעזע, והמרטיני הכנימתי הופיע כלאחר כבוד בחשבון.
שילמנו (400 שקל), השארנו טיפ של 50 שקל (כי אנחנו שפנות שלא מסוגלות שלא להשאיר טיפ גם אם השירות גרוע), ויצאנו משם במהירות רבה אל החום התל אביבי המהביל.
מה שמעציב אותי בכל הסיפור הוא לא הכנימות והפרצופים החמוצים, אלא העובדה שעוד פעם אני מגלה שמקומות תל אביביים לא מצליחים לשמור על הרף שלהם. אמנם לא הייתי לקוחה קבועה של אדורה, אבל בהחלט הגעתי לשם מדי פעם, ואף המלצתי על המקום לחבריי ומשפחתי. עכשיו אני אהסס אם להמליץ על המסעדה, שלא לדבר על ללכת לשם בעצמי. עוד מקום נמחק מהרשימה, וחבל.
והאוכל? למעט הכנימות והקליפות, הוא עמד בסטנדרטים של אדורה: מצויין עד טוב מאוד, עם מעט מנות בינוניות. אבל שירות רע מצליח למחוק במהירות טעם טוב של אוכל, ואת זה מסעדנים צריכים לזכור.
אין לי כותרת. עמכם הסליחה.
כבר זמן רב רציתי לסכם את ציור ביום מאי, שלא באמת עמד בקריטריונים ובכלל נקטע באמצע. אבל איכשהו הזמן זלג לי בין האצבעות, ומעולם לא הגעתי לפוסט ההוא. ועכשיו, כשאנחנו מתקרבים לאמצע יוני, פתאום הסיכום נראה מיותר למדי.
האמת שיש לי הרבה דברים להגיד, אבל הם מתאימים להיאמר במילים ולא בקווים. אולי בגלל זה הפסקתי את הציור ביום – ההשראה שלי פשוט זורמת לכיוונים אחרים.
אתן לה לרוץ. נראה מה ייצא.
