לרסס
פוסטים
תגובות

תל אביב של הזקנים

לפעמים, כשאני קוראת טקסטים של כל מיני מתנגדי מחאה על "המפונקים האלה שמתעקשים לגור דווקא בלב תל אביב", זה גורם לי לחייך. תל אביב לא תמיד היתה יעד נחשק של המאיון העליון. לפני שהמגדלים קמו וכיערו את הנוף של העיר בציפויי זכוכית מבהיקים, מרפסות נוצצות וטלסקופים חדי-עין, תל אביב היתה שייכת לצעירים בראשית דרכם – ולזקנים הבורגנים של המעמד הבינוני.

כשהיו לוקחים אותי לטיול בדיזנגוף, לרוב מהבית של סבתא שלי ברחוב הירשנברג ליד גורדון אל דיזנגוף סנטר, היינו רואים אותם בהמוניהם – יושבים בבתי קפה, ליד שולחנות בציפוי פורמייקה, שותים נס על חלב ואוכלים סברינות או בורקסים. הולכים באיטיות במדרכות השבורות. פוקדים את החנויות הקטנות שלהם, עם המרצפות המצויירות וערימות הקופסאות. יושבים בהמוניהם בכיכר דיזנגוף במיטב חליפותיהם, כובעיהם ושמלותיהם ונהנים מקרני השמש. בליל של שפות – יידיש, פולנית, רומנית, הונגרית. אני זוכרת שיום אחד, כשהייתי בת 10 בערך, שמעתי שני זקנים מדברים ביניהם בעברית, ולרגע שפשפתי את אוזניי כי פשוט לא האמנתי שהדבר אפשרי.

סבא וסבתא שלי גם היו כאלה. עולים מרומניה, שהתיישבו בתל אביב בראשית שנות החמישים, ועד יום מותם לא הפנימו לחלוטין את המציאות הלבנטינית. הם דיברנו רומנית, קראו עיתונים רומניים, הסתובבו בחליפות טוויד כבדות באמצע החום והחזיקו תמיד צנצנות עם כבד קצוץ (איכס) במקרר. סבתא שלי היתה חובבת אדוקה של נימוסי שולחן, ועד היום מזכירים במשפחה את ספר הנימוסים של חנה בבלי שקנתה לי במתנה בתקווה שאבין את הרמז. הבנתי את הרמז.

השנה יימלאו 10 שנים למותה של סבתא שלי. סבא שלי הלך לעולמו לפני 30 שנה, והזכרונות שלי ממנו מאוד קלושים. הציור הזה מוקדש לזכרם, ולזכר תל אביב שהיתה ואיננה עוד.

| 8 תגובות »

ילדות עירונית

ספרי הילדים הישראלים מתארים חוויות ילדות מאוד ספציפית – חיות, מרחבים, טבע, שוטטות, משחקי חצר, שכונה. הילדים של מרכז תל אביב לא ראו יותר מדי חיות (ג'וקים וחתולי רחוב לא נחשב) או שוטטו במרחבי הטבע (אלא אם גן מאיר נחשב "טבע"). גם שכונה לא ממש היתה, כי כל השכנים היו זקנים או סטודנטים צעירים ששכרו את הדירות של הזקנים שהתפגרו. במקום זאת, היינו הולכים לדיזנגוף סנטר.

זה היה פחות או יותר, המקום הכי מגניב בסביבה – היו מזרקות שמחליפות צבעים, חנויות צעצועים ענקיות כמו "מאמא יוקרו", מסכי ענק שמורכבים מטלוויזיות שהקרינו את מיטב להיטי התקופה, היה שוקו עם קצפת ב"שרי" יחד עם כל הזקנות הפולניות או ב"קפולסקי" לאניני הטעם, עוגיות ב"קוקימן", הילדים הגיקים היו יכולים להתהפנט למסכי המחשב הצבעוניים ב"באג" ולא להאמין שיש דברים כמו "הנסיך הפרסי", וכשנמאס מההמולה היה אפשר להתגנב ל"ג'פטו" ולשחק עם המריונטות שהיו מעבר להישג דמי כיס של כל ילד ממוצע. את הקניות היו עושים במשביר לצרכן, שם היה אפשר לקנות פחות או יותר הכל, ואת הבגדים היו קונים ב"טופר", "ראש אינדיאני", "קסטרו" (שהיתה אז חנות קטנטנה) ו"הוניגמן". ילדי האימו והילדים המיוחדים לסוגיהם היו הרחק משם – בשינקין על מוסדותיה.

כשרציתי להעביר את חווית הילדות לציור, נתקלתי בבעיה – אין כמעט תמונות של דיזנגוף סנטר מהתקופה. יש תמונה שסרקתי מספר "וולקאם טו ישראל" כלשהו, ויש תמונה באיכות איומה באתר של העירייה. וזהו. כשיצרתי קשר עם היחצ"נית של דיזנגוף סנטר, היא אמרה לי שרוב התמונות שצולמו במהלך האייטיז והניינטיז מעוגנות בזכויות יוצרים שלא שייכות לקניון, והבעלים של התמונות דורש עליהן כסף רב. שקלתי לפנות לשמואל פלאטו שרון, הבעלים של דיזנגוף סנטר, אבל למזלי היחצ"נית הצליחה למצוא עבורי תמונה. אמנם קצת ישנה (עפ"י הבגדים היא צולמה ב1982-3) אבל אין דבר שדמיון, השראה וזכרונות עבר לא יכולים לתקן.

| 24 תגובות »

אין יותר תותים!

ועוד ציור של הגר (כן, יש לי הרבה להשלים….)

האמת שהציור הזה נולד מתוך רצון שלי לתרגל צביעה קצת אחרת בפוטושופ – פחות פוטושופית ויותר עם ניחוח אולד-סקול. וגם כי רציתי לנסות LineArt עם עט.
בציור – הגר נוכחת לגלות שהתותים אזלו (מעניין איך), ועל כן מדגימה מבטים של כלבלב מורעב או לחלופין אוליבר טוויסט למתקדמים. זה לא עזר לה, כי באמת לא היו יותר תותים.

ובחדשות אחרות – דוקטור זדיינו, הלא הוא הוובקומיקס הפייסבוקי שהפך ללהיט במרחבי הזמן והחלל, זוכה לטאמבלר משלו. אז אם אתם מאותגרי פייסבוק, או סתם רוצים לקרוא את כל הסטריפים ברצף, גשו לכאן.

תגים: , ,

| אין תגובות. בוהו »

לנדנד!

וכך, יום אחד, הבחנתי שהציור האחרון של הגר היה לפני חצי שנה. וזו שערוריה. כי חצי שנה זה זמן עצום במושגי תינוק. למעשה, בחצי השנה האחרונה היא הפסיקה להיות תינוק, והיום היא ילדה שהולכת, רצה, קופצת, מטפסת, מפטפטת חופשי, שרה (בלי זיופים – ואת זה היא בטוח לא ירשה ממני!) ובעיקר רוצה לעשות את הכל "לבד!".
וכך, אם פעם כל מה שהיא רצתה זה שיושיבו בנדנדה ושינדנדו אותה תוך כדי השמעת רפרטואר שירי ילדים מבוצע רע במיוחד (מה לעשות), עכשיו היא מתעקשת לעלות לבד לנדנדה, לעלות יחד עם אמא/אבא ולפעמים – כמו במקרה שלפנינו, לנדנד אותי ולשיר לי "נד-נד" בעליצות רבה.

תגים: , , , ,

| 3 תגובות »

ספיישל כריסמס!

אז חג המולד היום, מה שלא ממש רלוונטי לשגרה הישראלית, אבל כן רלוונטי למעריצי דוקטור הו עלי אדמות שמחכים בקוצר רוח לספיישל השנתי. האמת שאני לא מחכה בקוצר רוח, כי אני די שונאת את רוב הספיישלים האלה, שנוטים להיות דביקים ומעיקים (במיוחד אלה עם מאט סמית', השם ישמור!). אבל המסורת מחייבת, ועל כן הכנתי ספיישל חג מולד מיוחד של דוקטור זדיינו!
תהנו :)
(או זדיינו).

| אין תגובות. בוהו »

פוסטים ישנים יותר »