ספרי הילדים הישראלים מתארים חוויות ילדות מאוד ספציפית – חיות, מרחבים, טבע, שוטטות, משחקי חצר, שכונה. הילדים של מרכז תל אביב לא ראו יותר מדי חיות (ג'וקים וחתולי רחוב לא נחשב) או שוטטו במרחבי הטבע (אלא אם גן מאיר נחשב "טבע"). גם שכונה לא ממש היתה, כי כל השכנים היו זקנים או סטודנטים צעירים ששכרו את הדירות של הזקנים שהתפגרו. במקום זאת, היינו הולכים לדיזנגוף סנטר.
זה היה פחות או יותר, המקום הכי מגניב בסביבה – היו מזרקות שמחליפות צבעים, חנויות צעצועים ענקיות כמו "מאמא יוקרו", מסכי ענק שמורכבים מטלוויזיות שהקרינו את מיטב להיטי התקופה, היה שוקו עם קצפת ב"שרי" יחד עם כל הזקנות הפולניות או ב"קפולסקי" לאניני הטעם, עוגיות ב"קוקימן", הילדים הגיקים היו יכולים להתהפנט למסכי המחשב הצבעוניים ב"באג" ולא להאמין שיש דברים כמו "הנסיך הפרסי", וכשנמאס מההמולה היה אפשר להתגנב ל"ג'פטו" ולשחק עם המריונטות שהיו מעבר להישג דמי כיס של כל ילד ממוצע. את הקניות היו עושים במשביר לצרכן, שם היה אפשר לקנות פחות או יותר הכל, ואת הבגדים היו קונים ב"טופר", "ראש אינדיאני", "קסטרו" (שהיתה אז חנות קטנטנה) ו"הוניגמן". ילדי האימו והילדים המיוחדים לסוגיהם היו הרחק משם – בשינקין על מוסדותיה.
כשרציתי להעביר את חווית הילדות לציור, נתקלתי בבעיה – אין כמעט תמונות של דיזנגוף סנטר מהתקופה. יש תמונה שסרקתי מספר "וולקאם טו ישראל" כלשהו, ויש תמונה באיכות איומה באתר של העירייה. וזהו. כשיצרתי קשר עם היחצ"נית של דיזנגוף סנטר, היא אמרה לי שרוב התמונות שצולמו במהלך האייטיז והניינטיז מעוגנות בזכויות יוצרים שלא שייכות לקניון, והבעלים של התמונות דורש עליהן כסף רב. שקלתי לפנות לשמואל פלאטו שרון, הבעלים של דיזנגוף סנטר, אבל למזלי היחצ"נית הצליחה למצוא עבורי תמונה. אמנם קצת ישנה (עפ"י הבגדים היא צולמה ב1982-3) אבל אין דבר שדמיון, השראה וזכרונות עבר לא יכולים לתקן.
עדכון: הציור של הסנטר מוצע כעת למכירה! ההדפסה באיכות גלריה, בגודל A2, ובכמות מוגבלת ביותר של עותקים (חתומים וממוספרים). המעוניינים מוזמנים ליצור קשר ב-me@adigi.co.il.
